סימן תנ"ד
גזל מצה או מרור ואכלם בליל פסח האם יצא י"ח.

האם יי"ח במצה גזולה- רמב"ם ו,ז- אין אדם יוצא במצה גזולה וכן מדייק הראש בגמ'.
     ירושלמי- מצה גזולה אסור לברך עליה משום בוצע ברך נאף ה' ומשמע דבדיעבד יוצא בה י"ח.
אבל אח"כ בירושלמי משמע שלא יי"ח.
     ה"ה- י"א שמצה גזולה יי"ח בדיעבד אך לדעת ה"ה אינו יוצא ומכ"מ זה דוקא בגזל מצה. אבל אם גזל חטים או קמח ועשה מצה ודאי שיצא שקנאן בשנוי ודמים לבד הוא חייב.

מצות שמתערבות אצל האופה- הג"מ בשם רוקח- טוב ללמד לומר כל מי שיגיע לידו מצה שלי הרי הוא לו במתנה. כדאמרינן בלולב מב: .

אכילת בצקות של גויים בער"פ- פסחים מ.  א"ר הונא בצקות של גויים אדם ממלא כרסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה.
     רש"י- מכיר בבצקות של גויים שלא החמיצו, שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פניו.
     ר"ן- מכ"מ יש לחוש שמא עירב בה שאור כדרך הנחתומים, אלא נראה יותר פירושו של ר"ח שמדובר שהגוי לש בפני ישראל במים שלנו וראה שלא עירב בה שאור, ודומה שלבצק של מצה אלא שלא נעשה בה שימור לשם מצה.
     ראש פסק כרש"י אבל רי"ף ורמב"ם השמיטו דין בצקות ומשמע שסוברים כר' חננאל.
     ד"מ בשם מהר"י ויל- אין יוצאים במרור הגזול.

פסק שו"ע  א. אין אדם יוצא ידי חובתו במצה הגזולה [ ואף דיעבד צריך לחזור ולאכול וה"ה דאין יי"ח בליל י"ט שני. והטעם שלומדים ג"ש לחם-לחם מחלה. ומה בחלה אין מפריש אלא מעסתו אף כאן אין יי"ח במצה גזולה].
ב. אבל אם גזל חטים או קמח ועשאו מצה יוצא בה שקנאה בשנוי, ומכ"מ דמים הוא חוב לו.
   [ ומכ"מ לא יקח לכתחילה כיון שלא יכול לברך עליה].
     רמ"א- ולענין ברכת המוציא ועל אכילת מצה בכל גוני לא מברך משום בוצע ברך ברך ה'.
[ולענין ברהמ"ז עיין קצו א].

ברך על מצה גזולה האם חוזר ויברך באכילה שניה- משמע בשו"ע שצריך לחזור ולברך כאשר אוכל מצה בשנית [כאשר לא יצא דיעבד באכילת מצה גזולה בתחילה] אולם בה"ל מביא רע"ק בדעת הריטב"א שאף שגזל מצה שייך בו שנוי מעשה כמו בחיטים. מאחר ולועס את המצה ובזה עשה שנוי מעשה והמצוה מתקיימת במה שבולע. וא"כ אף שנקטינן שצריך ודאי לחזור ולאכול מכ"מ לענין ברכה נוספת אפשר שיש לחוש לריטב"א שכבר יצא דיעבד וע"כ לא יברך.

האם יוצא במצה שאולה- כיון ששאל ע"מ לאכלה ולא להחזירה בעין א"כ הרי היא שלו ממש.
ועוד כתב בבה"ל שדוקא בגזולה אין יי"ח לפי שהמצה עצמה באה בעברה אבל אם הוציא מצה מרשות לרשות כשחל פסח בשבת יי"ח ומברך עליה לפי שהוא עבר עברה ולא המצה גופא בעברה ומכ"מ מפנה לבה"ל בשיח שמביא דעה מחמירה בזה.







קנה מצה ולא שילם- לפעמים יש חשש מצה גזולה בנסיבות הבאות:
1. כשאופים הרבה בתנור אחד, וקורה שמתחלפים המצות, וע"כ נכון שיאמרו שמי שהגיע מצתי אליו יהיה לו במתנה.
2. כנ"ל בשעת נתינת החיטים לטחינה.
3. קנה מצה ומשך לרשותו, וטרם שילם למוכר והלה אומר שאין רצונו ליתן בהקפה ודורש ממנו את התשלום וזה דוחהו בלך ושוב ובזה מדינא לא יצא חו"מ קצי ז.   כיון שלא נעשה קנין באופן זה.
מתי יכול לברך על מצה גזולה- כל שיש יאוש בעלים ושנוי רשות. או שנוי מעשה, כגון:
א. גזל מצה ונתנה לאחר. האחרון יכול לברך עליה שהרי לא באיסור באה המצוה לידו, שהרי כבר נתיאש הנגזל ממנה קודם שבא לידי האחרון,  דהוי שנוי רשות ויאוש בעלים .
ב. האחרון חזר ונתן לגזלן, הוי יאוש ושנוי רשות.

האם יי"ח במרור גזול- בה"ל מביא מח' והטעמים כדלקמן.
     אוסרים   1. פר"ח- לא יצא דבג' אתקיש מצה למרור.
  2. לפי הרמ"א שסובר שמצוה הבאה בעברה בדרבנן- פסול- אינו יוצא במרור הגזול.
     מקילים   שאגת אריה- כיון שהפסול במצה גזולה הוא משום מצוה הבאה בעברה ע"כ במרור שאינו אלא  
                          מדרבנן הוי מצוה הבאה בעברה בדרבנן ולדעת השו"ע בסימן תרמ"ט ס"ה שיוצא דיעבד.
     ומסכם הבה"ל שאף אם חוזר ואוכל מרור אחר אינו יכול לחזור ולברך.

סימן תכ"ט
סעיף א'.

האם "שואלין ודורשין" נאמר בכל המועדים.
האם יוצאים י"ח בפלפול או דרוש בעניני פסח.

חובת לימוד בהלכות פסח- פסחים ו. שואלים בהלכות פסח קודם הפסח 30 יום. שהרי מזהיר משה בפסח ראשון על פסח שני.
     מאידך מגילה לב. משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בהלכות פסח בפסח, והלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג.
     ר"ן- אולם אין מחויבים לשאול ולדרוש 30 יום קודם הפסח אלא לענין שכל ששואל 30 יום קודם פסח, אף הוא נחשב כשואל לענין שנזקקין לשאלתו.
     רש"י, תוס'- ה"ה בשאר י"ט נמי דורשים קודם להם 30 יום בהלכותיהם והגר"א פסק שבעצרת סגי מ א' בסיון.
     תירוץ ב'- אמנם פסח יוצא בכך שהלכותיו מרובות משא"כ בשאר מועדות.
     תירוץ ג'- בפסח בעינן 30 יום מפני הקרבן כדי לבודקו ממוןמין לכן תיקנו שידרשו בהלכות פסח כדי שיהיה שהות לכולם לקחת קרבנות בדוקין ממומים ואע"ג שכיום אין קרבן התקנה לא זזה ממקומה.
ממתי חלה חובת ביעור חמץ- פסחים ו. המפרש והיוצא בשיירה קודם 30 יום אין זקוק לבער. תוך 30 יום זקוק לבער, המקור ל 30 יום הוא משואלין ודורשים וכו'.
פסק שו"ע שואלין בהלכות פסח קודם פסח 30 יום. [וע"כ צריך להתחיל מפורים ועכשיו נוהגים לדרוש בשבת הגדול (אם זה לא ער"פ שאז צריך להקדים בשבוע) ובשבת שובה]
     רמ"א- מנהג לקנות חיטין, לחלקן לעניים לפני פסח וכל מי שדר בעיר 12 חודש צריך לתת לזה.
[מנהג מזמן הגמ' ומוזכר בירושלמי, וכופין בני העיר זה על זה. וכיום המנהג ליתן קמח דקרובה הנאתו].
לימוד הלכות חג בחג וכו'- בגמרא נאמר שמשה תיקן שיהו שואלין בהלכות י"ט בי"ט ואף שלא פסק שו"ע כאן מכ"מ לכו"ע צריך לשאול ולדרוש בכל י"ט בהלכותיו והאחרונים כתבו שהעולם מקל בזה כיון שסומכים על קריאת התורה בענינו של יום ושע"צ דוחה שהרי בתורה לא נזכרו הלכות וכן מוכח ברמב"ם.
סוג הדרשה-מ"ב- ללמד הלכות, דני הגעלה, בעור חמץ ואפית מצוה וכו', ובשבת שובה בהלכות יו"כ וחג סוכות וכן עניני התשובה, אבל אם יהיה הדרשה רק לפלפול או דרוש בעלמא אין יוצאין בכך י"ח.
ובכל מקרה מצוה לכל אחד לעסוק בעצמו בהלכות פסח 30 יום קודם וכן בחג עצמו.
מי נותן, כמה מחויבים לתת ולמי נותנים- למי נותנים- עני שגר בעיר  יב חודש- כל צרכו לימי הפסח ואם צריך אז גם דמי אפיה.
               ובבה"ל משמע שנותנים לו ואע"פ שיש לו מזון יד סעודות אף שבד"כ לא נותנים לאיש כזה מן הקופה.
עני שלא גר בעיר י"ב חודש- כבימות השנה, מנין 2 סעודות ליום ובשבת ג' סעודות. יו"ד רנ"ו.
                                      אבל אין חובה לתת לו לכל הפסח.
עני שדעתו להשתקע-כמו עני שגר בעיר י"ב חודש.
     והמנהג כיום – שהקריטריון הוא לא י"ב חודש אלא רק 30 יום.
             מי נותן- מי שגר בעיר י"ב חודש.
 מי שדעתו להשתקע בעיר.
     המנהג כיום- קריטריון הוא לא י"ב חודש אלא רק 30 יום.
האם חיוב שואלין ודורשין קיים גם בליל הסדר-

סימן תל"א
סעיף ב'.
האם מותר ללמוד תורה/להתעסק בעסקים לפני בדיקת חמץ.
האם צריך להפסיק מלימוד תורה/מעסקיו כשהגיע זמן בדיקת חמץ.

מלאכה, אכילה, לימוד סמוך לבדיקת חמץ- פסחים ב. אמר אביי הלכך האי צורבא מרבנן לא לפתח בעידניה באורתא דתליסר נגהי ארביסר דלמא משכה ליה שמעתא ואתו לאימניעי ממצוה.
     רש"י- אם קבע עת לתורה בלילות לא יתחיל להתעסק בשמעתתא. בליל יציאת י"ג שהוא כניסת י"ד והוא ליל בדיקת חמץ.
     תוס'- וגם לא יאכל [דאתו במכל שכן מדין דלא ליפתח].
     ראב"ד- מדתנן אור לי"ד בודקין היינו סמוך לאור כלומר סמוך לכניסת הלילה.
התחיל ללמוד מבעו"י- ר' יונה- אם כבר התחיל מבע"י אינו חייב להפסיק משתחשך עפ"י דיוק בדברי אביי שאמר לא יפתח וכו'.
     והטור- כיון שהטעם שמא יטרד בלימודו אין לחלק ואפילו כבר התחיל עליו לפסוק.
     ב"י- כיון שמידי דרבנן הוא די שנגזור שלא יתחיל, ולא להחמיר שיפסיק מד"ת משתחשך שהרי התחיל בהיתר.
פסק שו"ע  1. יזהר כל אדם שלא יתחיל בשום מלאכה ולא יאכל עד שיבדוק. [ויש ללמוד לדין זה מסימן רל"ב לגבי תפילת מנחה דהיינו, שהאיסור מתחיל חצי שעה לפני זמן האיסור ומה שאסור זה גם להכנס למרחץ וכו' ואם שכח לבדוק וצריך בדיקה ביום אסור בכל הדברים עד שיבדוק].
2. ואפילו אם יש לו עת קבוע ללמוד, לא ילמוד עד שיבדוק.
3. ואם התחיל ללמוד מבעוד יום א"צ להפסיק. [רמ"א- וי"א שצריך להפסיק וכן נראה לי עיקר].
איסור אכילה- א. טעימה בעלמא- מותר.
                    ב. פרות- עפ"י סימן רלב פסק המ"א שיכול לאכול אפילו הרבה פרות אולם בה"ל מתיר  
                        בהרבה פרות דווקא בזמן של עד הבדיקה אולם משהגיע זמן הבדיקה אוסר כיון  
                        שמשתהה מעשית מצוה, דאיכא חומרא במצות בדיקת חמץ טפי מק"ש או תפילה  
                        שהאחרונות אין להם זמן קבוע בתחילת הזמן וע"כ כל שחוששים שימשך באכילה
                        וימנע מעשית המצוה, יש לאסור, אבל בבדיקת חמץ מצותה מיד משיתחיל הלילה וא"כ  
                        השהיה עצמה אסורה אף מבלי אכילה.
ג. פת- מותר עד שיעור כביצה.
איסור לימוד- א. מבע"י- לשו"ע וא"צ להפסיק אף כשהגיע הזמן- דלא גרע מק"ש דאו' דקי"ל ברל"ה
                       שאם התחיל בהיתר אינו פוסק. ואילו לדעת הרמ"א יש להפסיק כשהגיע זמן יציאת
                       הכוכבים כי עיקר מצוה נקבע לתחילת הלילה וכן בשאר מלאכות כדי שיקיים המצווה
                       כתיקונה.
                   ב. חצי שעה שקדמה לבדיקה- מ"א, גרז- ללומד בביתו אסור דלמא אתי לאמשיכי הרבה,
                       אא"כ ביקש שיזכירוהו.
לומדים בביהמ"ד מותר כיון שיגיעו לבתיהם ויבדקו ומכ"מ דווקא בלימוד שאינו בפלפול
                       דחישינן שמא אמשיכי.
ויש מקילין בכל אופן כיון שלא הגיע עדין זמן הבדיקה.
ג. הגיע זמן בדיקה (צאת נכוכבים)- אסור.  ואף אם התחיל לכו"ע פוסק דבדיקת חמץ הוי דאו' כל זמן שלא ביטל ובדאו' פוסק כבסימן רל"ה.
תפילת ערבית או בדיקה מה קודם- מתפלל בציבור-יתפלל ואח"כ יבדוק כיון שיש טורח לקבץ למניין אח"כ. וגם אין לחוש שמא ישכח לבדוק שהרי תפילה היא נוסח קבוע ואין שייך שמא אמשיכי.
               מתפלל בביתו- יתפלל ויאמר לאחר לבדוק וכן יעשו 2 המצוות בזמנם – מ"א.
ואם אין אחר שיבדוק יתפלל תחילה ואח"כ יבדוק. ואם אין חשש שישכח להתפלל, אז יבדוק ואח"כ יתפלל והחק יעקב כתב שלעולם יתפלל קודם משום תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם.

סימן תל"ב
סעיף ב'.
האם יש חיוב להניח פתיתי חמץ ברשותו לפני שבודק את החמץ. מדוע
מה הדין כשהניח 10 פתיתים ומצא תשעה, ומה הדין כשהניח 10 ומצא 11 פתיתים, פרט
הדין לפני שביטל ולאחר שביטל חמצו.

ברכת על ביעור חמץ למספר אנשים- טור- בברכה אחת יכול לבדוק כמה בתים. ואם בע"ב אינו יכול לטרוח ולבדוק בכל המקומות שבבית, יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שמברך ויתפזרו לבדוק איש איש במקומו ע"ס הברכה שבירך בע"ב דאיתא בתוספתא ברכות ו,כ שעשרה שעושים מצוה אחת, אחד מברך לכולם.

מנהג ליתן פתיתי פת- כלבו- נהגו במקצת מקומות שמטמינים פתיתים של פת בחורי הבית כדי שימצאם הבודק ויבערם. שאם לא ימצא כלום חששו לברכה לבטלה. אולם דעת הכלבו עצמו שאין לחוש לפי שבכוונת המברך לבער אם רק ימצא.

פסק שו"ע 1. בברכה אחת יכול לבדוק כמה בתים. [וההליכה בין בית לבית לא הווי הפסק.ף ואם בודק ביתו וחנותו הנמצאת במקום אחר דעת הפר"ח שיחזור ויברך ומאמ"ר כתב שאף בכה"ג אין נקרא הפסק].
             2. ואם בע"ב רוצה יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך ויתפזרו לבדוק איש במקומו ע"ס ברכה  שברך בע"ב. [ואף שמצוה בו יותר מבשלוחו מכ"מ יכול להעמיד גם מי שאינו מב"ב ואפילו יכול לסמוך על נשים ועבדים (למעט שפחה נכרית) ואף על קטנים מכ"מ לכתחילה נכון לסמוך אלא על גדולים כיון שיש בבדיקה טורח ויש לחוש שמא יתעצלו].

     רמ"א- נוהגים להניח פתיתי חמץ במקום שימצאם הבודק כדי שלא תהא ברכתו לבטלה.
ומיהו אם לא נתן לא עכב דדעת כל אדם עם הברכה לבער אם נמצא.
[א. שכן המצוה היא לחפש שמא נמצא ואם אין אז אין.
ב. טז- הברכה על מה שיבער למחר מה שישאיר מארוחתו אף שמתחיל מהיום].

התעייף באמצע הבדיקה וביקש מאחרים לבדוק-אם מלכתחילה ממנה אנשים שיבדקו עמו, הרי שהם יוצאים בברכתו.
ואם בע"ב אינו בודק כלל ומצוה להם לבדיקה אזי יברכו ויבדקו, כיון שהוא שליחו גם לענין ברכה.
ואם לא שמעו ברכתו כלל, לכתחילה לא ימנה אחרים ומכ"מ אם קשה לו לגמור הבדיקה יכול לבקש מאחר שיגמור ואינו צריך לברך כיון שכל הבדיקה היא אחת וכבר בע"ב ברך עליה.

מנהג הנחת פתיתים-לכאורא אין למנהג זה יסוד מדינא. אבל החק יעקב נתן טעמים שאין לבטל מנהג זה וכן עשה האר"י וע"כ יניח 10 פתיתין וכ"א פחות מכזית. כדי שאם לא ימצא אחד מהם לא יעבור בבל יראה ובל ימצא. ומאידך בכולם צריך שיהיה כזית כיון שיש דעות שבפחות מכזית אין חיוב לבער.
    ובפ"ת מביא שכיום שמנקים קודם י"ד יש יסוד מדינא למנהג.


הערה- הניח 10 ומצא 9 סימן תלד ס"א.
         הניח 10 ומצא 11- לא מצאתי.

סימן תל"ג
סעיף ו'.

האם מותר להשליך חמץ למקום שהעורבים והעופות מצויים שם ע"מ שיאכלוהו.

מקומות שא"צ בדיקת חמץ- פסחים ח. חצר א"צ בדיקה מפני שהעורבים מצויים שם
     ועוד בגמ' כל מקום שאין מכניסים וכו' א"צ בדיקה כל מקום לאכנויי מאי, לאתויי האי דת"כ חורי בית עליונים והתחתונים וגג היצוע וגג המגדל ורפת בקר ולולין ומתבן ואוצרות יין ואוצרות שמן אין צריכים בדיקה.
     רש"י- כפת בקר א"צ בדיקה כי אם היה חמץ היו הבהמות אוכלות אותו.
     ר' ירוחם- חצר אינה צריכה בדיקה וה"ה קרקע הבית שתרנגולין מצויים שם.
     ר"ן- דווקא אמצע החצר א"צ בדיקה אבל חורין צריכים בדיקה.
     סמ"ג- אמצע חצר א"צ בדיקה מספק חמץ אבל חמץ ודאי צריך בדיקה.
     הג"מ- קודם זמן איסורו יכול להשליכו בכל מקום שהעורבים מצויים שם הואיל ועדין לא נאסר בהנאה, ולזה נאמר שחצר א"צ בדיקה. אבל אחר זמן איסורו אם ימצא חמץ, אין להשאירו שם כדי שיקחוהו העורבים דעיקר ביעור חמץ הוא בשריפה.
פסק שו"ע תלג סע' ו  לגבי המקומות הבאים שבספק חמץ א"צ לבדוק בהם ובודאי חמץ צריך לבדוק. [שאין ספק מוציא מידי ידאי].
1. רפת של בקר   2. לול של תרנגולין [וה"ה בקרקע בית שתרנגולין מצויים שם]   3. אמצעה של חצר [ואף צדדי החצר פטור לאפוקי חורין שבצדדי החצר]  כי העורבים יאכלוהו.
     רמ"א – מעיר על סתירה שהרי בסימן תמה ס"ג פסק שו"ע שא"צ לבער לפני זמן איסורו אפילו חמץ ודאי ורק לאחר זמן ביעורו יש לבערו.
     והאחרונים תירצו שלחצר שלו או לחצר שותפים אסור לזרוק חמץ על סמך שיאכלוהו העורבים ואף דיעבד כשזרק, עליו לבדוק ולבער, אבל למקום מופקר לרבים כגון ברחוב מותר להשליך חמצו ולהפקירו קודם זמן איסורו, ואם לא אכלוהו העורבים ונשאר לאחר זמן איסורו לא אכפת לן כיון שיצא מרשותו, וכמו שמוכר לעכו"ם קודם זמן איסורו.

סימן תמה ס"ג

ביעור חמץ ע"י זריקתו למקום הפקר- הגמ'- ר' יהודה בן קלונימוס היה אוסר להשליך חמץ במקום הפקר. ומביא ראיה מירושלמי דאמר, לא יאכיל חמץ ואפילו לכלבים אחרים. מיהו קודם זמן איסורו יכול להשליך כל מקום שהעורבים מצויים שם הואיל ועדין לא נאסר בהנאה ואם ימצא חמץ אחר זמן איסורו אין להניחו שמה כדי שיקחוהו העורבים כיון דעיקר ביעור חמץ הוא שריפה.

פסק שו"ע תמה ס"ג א. קודם זמן איסורו יכול להשליכו במקום שהעורבים מצויים שם.
                     [שהרי לאחר זמן איסורו לא מועיל שיפקירו שהרי הרחוב הוציאו מרשותו ואסרו בהנאה אלא חיב להשביתו      ולבערו].
  ב. ואם מצאו אחר זמן איסורו שלא אכלוהו העורבים, אע"פ שהמקום הפקר לא יניחונו שם אלא יבערנו. [והאחרונים חולקים, דכל שהפקירו וזרקו למקום הפקר קודם זמן האיסור שוב אין עליו חובת ביעור כבסימן
                                  תלג, ואף שמניחנו במקום הפקר חיב להפקירו בפיו ובלבו ע"מ שיהיה הפקר גמור]
     רמא- ואם לא מצא חמץ, ישרוף הכלי שלקח לבדיקה כדי שלא ישכח חובת ביעור. [מהרי"ל].
לזרוק במקום שעורבים מצויים- לפי שו"ע כאן יכול לזרוק קודם זמן איסורו במקום שעורבים מצויים שם ואם מצאו אחר זמן איסורו שלא אכלוהו העורבים..  יבערנו.
     והמ"ב מעיר שדין זה הוא דוקא בכתוב שהוא מקום הפקר ולא בחצרו.

     
סעיף י'.

כיצד ינהג גבאי בית הכנסת לגבי חייבים הבאים: 1. בדיקת חמץ. 2. ברכה על הבדיקה. 3. ביטול החמץ הנמצא בתחום בית הכנסת.

בדיקת חמץ בבית כנסת ובית מדרש- ירושלמי- בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכים בדיקה שמכניסים בהן חמץ בעיבור שנה ובעיבור ר"ח.
     טור- הלכך שלנו צריכים ג"כ בדיקה לפי שהתינוקות מכניסים בהם חמץ. [ואע"פ שהוא רשות הרבים ואין כאן משום שאור לא ימצא מכ"מ כיון שבירושלמי כתב שצריך ה"ה שגם שלנו צריך מפני התינוקות].

פסק שו"ע בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכים בדיקה מפני שהתינוקות מכניסים בהם חמץ.

האם מספיק ספונג'ה טובה- האחרונים כתבו שעל השמשים לקיים מצות חכמים כתיקונה וע"כ אין להסתפק בשטיפה הגונה ועל הבדיקה לכלול: א. בדיקה בליל י"ד לאור הנר. ואם לא בדק בערב יבדוק ביום ואז א"צ נר כיון שיש בבית כנסת חלונות גדולים ויש הרבה אור ודינם כאכסדרה. ואם יש זכוכית בחלון אין דינו כאכסדרא ואפילו נגד החלון וע"כ צריך לפתוח החלון.
ב. מברכים על הבדיקה.
ג. א"צ לבטל החמץ אחר הבדיקה מאחר וא"א להפקיר חמץ שאינו שייך להם.



   

סימן תל"ד
סעיף ב', ג'.
מה דין ביטול לאחר זמן איסור חמץ.

ביטול חמץ אחר הבדיקה- פסחים ו: א"ר יהודה א"ר הבודק צריך שיבטל [רש"י- יבטל בלבו מיד לאחר הבדיקה ויאמר כל חמירא דאיכא בביתא הדין ליבטול].
      ובגמ' הטעם שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עליה [רש"י- חשובה היא בעיניו וחס עליה לשורפה, ומשהה אפילו רגע אחד ונמצא עובר עליה בבל יראה ובל ימצא, אבל אם ביטלה אינו עובר כיון ש"השבתה" הוא גם בלב והיינו ביטול, יעשה כפי שצותה התורה בצו "תשבותו"].
     ויש לבטלה בערב ולא כשימצא- שמא ימצא אחר זמן איסורא, וכבר אינה ברשותו.
     ויש לבטלה דוקא בערב ולא למחרת בשעה 4 או 5 שמא יפשע וישכח ולא יבטל אבל כעת כיון שעוסק בבדיקה לא ישכח לבטל.
     ויש לבטלה דוקא בערב ולא בשעה שישית למחרת שהרי עוסק בשריפתו ולא ישכח, כיון שער"פ חל עליו איסור דרבנן ולא ברשותו ולא יכול לבטל.
לשון הביטול- ירושלמי- רב אמר צריך שיאמר כל חמץ שיש לו בביתי ואיני יודע בו יבטל.
      גאונים, רי"ף, ראש- נוסח כל חמירא וכו'.
      הג"מ- יש נוהגים לומר ליבטול ולהוי כעפרא דארעא אבל המנהג שלא לאומרו.
חמירא וחמיעא- כלבו- יש לפרט 2 לשונות אלו דאחד הוא חמץ ואחד הוא שאור.
      תה"ד- אין לשנות הנוסח שבמחזורים וחמירא כולל חמיעא.
ביטול נוסף ביום- תשובת רש"י- משמע שיש נוהגים לבטל בערב ויש בתחילת שעה שישית  [והכוונה לסוף שעה חמישית קודם שתתחיל שעה 6] ו 2 המנהגים טובים.
      ריצב"א- כיון שרגילים לקנות פת גם ביום וגם בפת שיבטל בלילה הוא חוזר וזוכה וגם לא ביטל בלילה אלא החמץ שלא ראה ושמא ישאר ממנו כזית.
כיצד מבער החמץ- רא"ש- א"צ לשרוף אלא יכול ליתנו לגוי או זורקו לכלבים דאין חמץ טעון שריפה אלא לאחר זמן איסורו.
פסק שו"ע 1. אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו ויאמר כל חמירא דאיתה ברשותי דלא חזיתה ודלא ביערתה  
                  ליבטל ולהוי כעפרא דארעא [מדאו' סגי או בבעור או בבטול, דאפילו אם ישאר שם חמץ אינו  
                    עובר עליו כל עוד אינו יודע ממנו. ולגבי החמץ שמצא עכשיו אינו מבטל כיון ששומרו לאכילה  
                    למחר, וגם לקיים בו מצות שריפה לפיכך אין מבטל הכל אלא לאחר השריפה].
2. טוב לחזור ולבטלו פעם אחרת ביום י"ד סוף שעה חמישית קודם שתגיע שעה שישית,
                  שמשתגיע שעה שישית נאסר ואין בידו לבטלו.
     ורמ"א- מוסיף א. יאמר הביטול בלשון שמבין [שכן ביטול הוא מתורת הפקר ואם אינו מבין מה מועיל  
     הביטול וע"כ צריך לומר בלשון שמבין. ודיעבד כל שיודע ענין הביטול- מועיל אף שלא  
     מבין את כל המילים אבל אם חושב לתפילה או תחינה- לא יצא].
                           ב. כשאומר בלשון הקודש "כל חמירא" כולל חמץ ושאור אבל בשאר לשונות צריך  
                            להזכיר כל אחד בפ"ע. [מ"ב- בלשון הקודש הכוונה לנוסח התרגום שלנו].
                         ג. הביטול ביום הינו רק לאחר ששרף החמץ, כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו. [ואין
                               לסמוך על ביטול היום מבלי לבטל בלילה דחישינן שמא ישכח עד שעה שישית דאז לא מהני
                               ביטול ושורפו קודם שעה שישית ומבטלו ג"כ קודם שתתחיל שעה שישית].
נןסח הביטול- שו"ע- "ליבטל ולהוי כעפרא דארעא"
    מ"ב- "ולהוי הפקר כעפרא דארעא" ואף שאומר בפ"ע מועיל לומר לשון הפקר.
פסק שו"ע סע' ג' בביטול היום יאמר "דחזיתיה ודלא חזיתיה דבערתה ודלא בערתיה"
ומקור הדין בר' פרץ שהרי בלילה הוא משייר חמץ שיאכל למחרת וא"כ אינו יכול לבטל את החמץ שרואה שהרי הוא משמרו. אבל ביום שאינו משייר לעצמו יכול לומר שמבטל גם החמץ שרואה.
 

סעיף ד'.

האם ניתן למנות שליח לבטל את חמצו.
היכולה אשה לבטל חמצו של בעלה, או לחילופין לעשות זאת באמצעות שליח..

עשיית שליח לביטול חמצו-ר"ן- לכורא אין אפשרות לעשות שליח להפקיר חמצו, מאחר וראובן האומר לשמעון להפקיר את נכסיו של ראובן, אין בכך כלום, מכ"מ יכול לבטל את חמצו ע"י שליחו מכיון שהחמץ אינו ברשותו של אדם[בשעה שעובר עליו  בבל יראה ובל ימצא] אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו [כדי לחייבו בלאו] בגלוי דעתו דלא ניחא ליה בזכותו על החמץ. וסיבה נוספת שהטעם שלא מועיל שליחות בהפקר הינו מטעם שהפקר יש לו דין נדר [נדרים ו.)] ונדר לא שייך בו שליחות שהרי אין אדם יכול לומר לחברו שיקבל עליו נדר בשליחותו אבל ביטול שאינו ענין לנדר שפיר מהניב יה שליחות.
     והט"ז כתב שהטעם משום שנתן לו החמץ במתנה והאחרונים חלקו דבמה זכה השליח בחמץ.
     ריטב"א- כיון שביטול חמץ מתורת הפקר נגעו בה, שליח לא מצי מבטל מהסיבה הנ"ל.
ביטול חמץ ע"י אשתו- כלבו- אם אין האיש בבית ובטל במקום שהוא בו ואם אינו עושה כן מוטב שתבטל אשתו וראוי להזכירה בזה ודי לצאת ידי ספק.
     מהרי"ל- כשמבטל ע"י שליח יעמיד אצלו. ונוסח הביטול ע"י שליחות הוא "חמצו של פלוני יהא בטל" [מ"א, כל"ב ב, ואם אין בע"ב בודק כלל מצוה לאחר לבדוק, ובכך אותו אחר דהוי גם שלוחו לענין ברכה].
פסק שו"ע א. שלוחו יכול לבטל.
ב. ואם אינו בביתו יבטל במקום שהוא, ואם אינו עושה כן, טוב שתבטל אשתו.
    רמ"א נוסח ביטול ע"י שליח "חמצו של פלוני יהא בטל".
חמץ של יתום קטן- האפוטרופוס חייב לבדוק ולבער, ואם נותנים שכר על בדיקה, יטול שכרו. ואם עבר ולא ביער ועבר עליו הפסח, אין לחיבו כיון שאינו חייב אלא בפשיעה. ומכ"מ יתום קטן ר"ל שעבר הפסח על חמצו, אינו נאסר דלא קנסו במקרה כזה.
האם אשתו צריכה לקבל שליחות מבעלה- אף אם לא ציוה לה לבטל, צריכה לבטל דמסתמא כמו שנתן לה רשות וצריך להזהירה על זה. מכ"מ אין ראוי לסמוך לגמרי על ביטול אשתו, כיון שהחמץ אינו שלה ועל כן יבטל היכן שהוא. ואף שיש מפקפקים ביכולת האשה לבטל היכן שלא צוה אותה לכך מכ"מ במקום הדחק יש לסמוך על כך שאשתו כגופו –בה"ל. ונוסח ביטול ע"י אשה "כל חמירא וכו' דאיכא ברשות בעלי" ועליה לומר בלשון שמבינה. ואם אינה יודעת, יכולה לעשות שליח בעצמה לענין הבדיקה אבל ביטול תאמר היא בלשון שמבינה, כיון שיש מפקפקים בדין מנוי שליחות אף ע"י הבעל, וכ"ש באשתו שהחמץ אינו שלה.
ולכו"ע אלמנה ר"ל יכולה לבטל בעצמה או לעשות שליח.
ביטול חמץ ע"י זר, כדי שיזכה חברו- מ"א כתב שדוקא שצוה לו לבטל, אבל אם צוה רק לבדוק אינו יכול לבטל ואף שזו זכות בשבילו.
     ובה"ל מביא שכל שעשאו שליח לבדוק מסתמא עשאו שליח גם לבטל, וע"כ צריך השליח לבטל, שמא סומכים עליו גם המשלח ובטל. ולמסקנת בה"ל כל שנסע מביתו יעשה שליח לבדוק, מסתמא יכול גם לבטל. אבל הנשאר בביתו ומבקש אחר לבדוק, צריך שהמשלח יבטל בעצמו אא"כ צוה אותו במפורש שגם יבטל. ומכ"מ טוב שבכ"מ המשלח יבטל אף הוא. כיון דקי"ל דבדאו' לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו ואף שאינו בביתו ולא יכול לבדוק, מכ"מ יכול לבטל היכן שנמצא כיון שיש עליו מ"ע דתשביתו ושמא לא עשה את שליחותו.

סימן תל"ה
האם חלה חובת בדיקה בתוך הפסח או לאחר הפסח.

מי שלא בדק בליל י"ד- פסחים י:  משנה וחכמים אומרים לא בדק אור לי"ד יבדוק בי"ד, יבדוק בתוך המועד. לא בדק בתוך המועד, יבדוק לאחר המועד.
     רש"י- יבדוק בתוך המועד היינו בשעה שישית ויבדוק לאחר המעד היינו לאחר הביעור ועד שתחשך [ומשמע שלאחר שתחשך שוב לא יבדוק].
      [ר"ן-טעמו של רש"י דחיישינן שמא יאכל ממנו].
     תוס'- בתוך המועד היינו מתחילת שש עד סוף פסח. ולאחר המועד יבדוק כדי שלא יתערב לו חמץ של איסור בשל היתר ויאכלנו.
     רמב"ם ג,ה- אע"ג שלאחר הפסח לא ____ אלא מדרבנן, מכ"מ כמו שקנסוהו לאוסרי לאוסרו אפילו בהנאה כך עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה להצריכו אף בדיקה.
ברכה על בדיקת חמץ שנעשתה במועד-רמב"ם- על בדיקה שלאחר הפסח לא יברך כלל.
     ה"ה- מאחר והוא אוכל חמץ ואינו בודק אלא להבדיל בין חמץ שעבר עליו הפסח לחמץ אחר, היאך יברך על ביעור חמץ. אבל תוך הרגל שהוא מצווה שלא יראה שום חמץ ברשותו ודאי יש לו לברך.
פסק שו"ע כרמב"ם ותוס'  א. לא בדק בליל י"ד, יבדוק ביום י"ד באיזו שעה שיזכור. [והיינו אפילו שעה שישית ולא
    חיישינן שיבוא לאוכלו מאחר ומחזר אחריו לבערו. וכשנזכר מחויב לבדוק מיד שמא ישכח-מ"ב].
ב. לא בדק כל י"ד יבדוק בתוך הפסח. [ואף אם ביטל, עליו לבדוק תוך הפסח, ואף שאינו עובר בבל יראה, אפילו
    החמץ בתוך ביתו, מכ"מ גזרינן דלמא אתו למיכל מיניה כשיראהו באקראי].
ג. לא בדק בתוך הפסח יבדוק לאחר הפסח כדי שלא יכשל בחמץ שעבר עליו הפסח שהוא אסור
   בהנאה. [ואף בדיקה זו צריכה להיות בנר ובחורין ובסדקין ואפילו כשבודק ביום].
ד. ועל בדיקה שלאחר הפסח לא יברך [כיון שמותר להשהותו, ואף באכילה אינו אסור אלא משום קנסא שהשהה
    החמץ בפסח, וכל מטרת הבדיקה הוא שלא לבערו אלא להבדילו מחמץ המותר באכילה].
האם בודק בי"ט- משמע בשו"ע שגם בי"ט עצמו יבדוק ואע"פ שאינו יכול לשורפו בי"ט מכ"מ כופה עליו כלי עד מוצאי י"ט תמו.  ויש מהפוסקים שכתבו שלא יבדוק בי"ט, אלא רק בחוה"מ והפר"ח הכריע שאם לא בטל חמצו קודם פסח אפשר שיבדוק אף בי"ט. אבל אם ביטל החמץ ימתין לבדקו בחוה"מ. [שורש המח' בפירוש המוצא חמץ בי"ט כופה עליו כלי, האם מדובר באופן שבטלו, אבל אם לא בטלו אדרבה יטלטל וישרוף או שמא לא שנא – שע"צ].
האם יורשים חיבים לבדוק בירושה-מי שלא בדק ומת, אם כונו היורשים לזכות בחמץ וחצרם קונה להם, עוברים בבל יראה וצריכים מדינא לבדוק ולבערו. ואם עברו ולא בדקו נאסר החמץ אחר הפסח אבל אם לא כונו לזכות א"צ לבער [ואם משתמשים בחדר חייבים לבער מחשש דאתו למיכל מיניה] דקי"ל אין אדם מוריש איסורא לבנו. ויש מחמירים ומחייבים היורשים לבדוק בכל גווני.
ברכה על ביעור חמץ בתוך הפסח- לגבי בדיקה בי"ט עצמו ראה לעיל. ולגבי הדלקת הנר בי"ט כדי לבדוק הביא בשע"צ שאפילו לדעת המתירין לבדוק בי"ט צ"ע אם מותר להדליק נר ביום ואפילו היכן שלא ביטל החמץ. ובבטלו ודאי שאין מדליק נר וע"כ טוב לדחות הבדיקה לחוה"מ.
ואם בודק בתוך הפסח צריך לברך ואע"פ שביטלו קודם הפסח. וכ"ש אם נתחמץ לו חמץ גמור בפסח שעליו לברך בשעת הביעור שהרי לא היה בשעת הביטול.
ובחמץ שאינו גמור כגון חטה בתבשיל אינו מברך.
ואם בדק ובטל ומצא חמץ גמור בפסח יש מח' בתמ"ה אם צריך לברך, דאפשר שברכה שברך לפני פסח על כל מה שימצא אף בתוך הפסח  וע"כ  סב"ל.

סימן תל"ו
סעיף א', ב'.

האם חלה חובת בדיקת חמץ בתוך 30 יום וקודם 30 יום.

ב,א.
יוצא מביתו קודם הפסח- פסחים ו.  א"ר יהודה א"ר המפרש בים והיוצא בשיירה קודם 30 יום אין זקוק לבער. תוך 30 יום זקוק לבער.
     אמר רבא הא דאמרת קודם 30 יום אין זקוק לבער, לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור, אבל אם דעתו לחזור אפילו מראש השנה זקוק לבער.
     רש"י- אין דעתו לחזור בתוך הפסח. אבל דעתו לחזור בתוך הפסח, אפילו קודם 30 יום זקוק לבער כדי שכשיחזור בתוך הפסח לא ימצא חמץ בתוך ביתו.

א,א.
רמב"ם ב,י"ט-אם אין דעתו לחזור כלל עד אחר הפסח. אבל דעתו לחזור בין בתוך הפסח בין קודם פסח צריך לבער שמא יחזור ער"פ ביה"ש ולא יהיה לו פנאי לבער.
     ירושלמי- מה שאומרים שקודם לפסח 30 יום א"צ לבער ה"מ בספק חמץ. אבל בודאי חמץ ידוע חייב לבער אפילו מר"ה.
     ר"ן- ואין נראה כן בגמ' דידן מדאמרינן אין זקוק לבער ומשמע שזה גם בודאי חמץ, לפי שעשאוהו כחמץ שנפלה עליו מפולת דסגי בביטול בעלמא לא:.

ב,ב.
דעתו לחזור בפסח- ב"י- כיון שדעתו לחזור יש לחוש אפילו כשעוזב מיד אחר פסח בשנה הקודמת וזה דוקא לרש"י כיון שלרמב"ם אפילו דעתו לחזור קודם פסח צריך לבער אפילו מר"ה.

א,ב א,ג
מה מקרי יוצא לדרך- הג"מ- דוקא מפרש בים ויוצא בשיירה דדעתו ללכת רחוק חיישינן לבער 30 יום קודם הפסח אבל שאר יוצא לדרך, לא.

פטור מבדיקה למי שביטל חמצו- הג"מ- משמע מרש"י דמי שחייב לבדוק וכנ"ל הוא דווקא כשלא ביטל ויצא לדרך.
     ב"י- זה דוקא לטעם רש"י שהבדיקה נועדה למנוע מצב בו חוזר בפסח ויעבור על בל יראה ובל ימצא. אבל לדינא מכ"מ צריך לבדוק משום מצות בדיקה דתקנת חז"ל בבדיקה הוא אף היכן שבטלו משום דחיישינן דילמא אתו למיכל מיניה. ופשוט שאם שכח ולא בדק יבטל קודם שעה שישית.

ברכת על ביעור חמץ כאשר מבטל בלבו- בעל המנהיג- אם יודע שיש לו חמץ יברך על ביטול חמץ ואם לאו לא יברך.
     טור- ונראה שאפילו יודע שיש לו חמץ בביתו לא יברך, כיון שעיקר ביטול בלבו וסגי בזה ולא מצאנו ברכה על מחשבה בלב.
     [ב"י- יש חולקים (תלא) ואומרים שצריך שיוציא בפיו דדברים שבלב אינם דברים.]
     כלבו- יש אומרים דמפרש בים וכו' מברכים בשעת הביעור אע"פ שהם רחוקים מן הפסח וי"א מברכים אחר שאין זה זמן ביעור ממש אלא רק בי"ד.

העושה את ביתו אוצר- פסחים ו. ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא העושה את ביתו אוצר, קודם 30 אין זקוק לבער, תוך 30 זקוק, לא אמרן אלא שאין דעתו לפנותו, אבל דעתו לפנותו אפילו קודם 30 יום זקוק לבער.
     ר"ן – מדובר במי שהכניס תבואה לביתו לאחסון ומתחתיה יש חמץ וקי"ל דחמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער לא: . וקודם 30 יום לא חלה עליו חובת ביעור וכשמגיעה שעת ביעור הוי ליה כמבוער במפולת.
ותוך 30 יום צריך לבער דלכתחילה אין מפולת מקרי ביעור.
     ב"י- וגם בזה נחלקים רש"י ורמב"ם בדין מפנה קודם פסח. והחשש לפי הרמב"ם שיפנה סמוך לפסח וישאר שם פחות מג"ט דשוב לא מקרי מבוער ובי"ד עצמו ישכח כיון דמכוסה.

פסק שו"ע סע' א' כשיטת רמב"ם.
  א. המפרש מיבשה לים או יוצא בשיירה ואינו מניח בביתו מי שיבדוק
תוך 30 יום זקוק לבדוק [ואף שדעתו לחזור אחר הפסח משום שתוך 30 יום חלה עליו חובת בדיקה].
קודם 30 יום אין צריך לבדוק [והב"ח מחמיר כירושלמי אבל מ"ב נוקט לדינא להקל].
  ב. ואם דעתו לחזור קודם הפסח, צריך לבדוק ואח"כ יצא דחיישינן שמא יחזור ער"פ ביה"ש ולא יהיה לו פנאי לבער. [ואפילו יצא מתחילת שנה, ואפילו ביטל מכ"מ צריך לבדוק שמא יחזור וימצא ויאכלנו].
[וכן מחשש שיעבור על בל יראה ובל ימצא כיון שבי"ט אסור לבער חמץ ומכ"מ אם דעתו לחזור זמן רב לפני פסח, הכל לפני הענין].
  ג. וכן העושה ביתו אוצר תוך 30 יום זקוק לבדוק ואח"כ כונס אוצרו לתוכו.
[ואפילו אין שם חמץ ידוע אלא שהוא מקום שמשתמש בו בחמץ ועתה רוצה לעשות שם מחסן ואפילו רוצה לפנותו רק לאחר פסח- מ"א].  
קודם 30 יום- אם דעתו לפנותו קודם פסח- צריך לבדוק ואח"כ עושהו אוצר.
- אם אין דעתו לפנותו קודם פסח- אינו צריך לבדוק. [דקודם 30 יום אין חלה עליו
חובת בדיקה ואח"כ כשנעשה האוצר הרי הוא כמבוער כמו חמץ שנפלה עליו מפולת
וסגי בביטול והמ"א כתב שכל זה דוקא בחמץ שאינו ידוע אבל בחמץ ידוע צריך לבערו
מתחילה. ואף שבחוץ ידוע שנפלה עליו מפולת, הרי הוא כמבוער, מכ"מ כאן חמור טפי
כיון שמניח עליו בידיים והוי כמטמין לכתחילה אולם מ"ב מביא מקלים אף בחמץ
ידוע]
     ורמ"א מוסיף
1. כשבודק תוך 30 יום לא יברך על הבדיקה.
2. כאשר פטור מבדיקה, ובאופן שיוצא קודם 30 יום צריך לבטל החמץ כשמגיע הפסח. [ואף שאין
    רואה את החמץ עובר משום "בל יטמין" שהרי לא בוטלו מעיקרא- גר"א]
3. אוצר חיטים, שיש בקרקעיתו חיטים מחומצות, אם נעשה האוצר 30 יום קודם הפסח [ומדובר    
   קודם 30 יום] א"צ לבער אלא מבטלו בלבו ודיו. אולם כאשר מפנה אחר הפסח אסורות החיטים  
   בהנאה. [ואף שמותר להנות מחמץ שנפלה עליו מפולת כאן גרע כיון שסו"ס דעתו לפנות האוצר  
   ודומה למבטל כדי לזכות אח"כ].
4. אם אין שם חמץ ידוע אלא ספק, מותר למכור האוצר, ואין צריך לברור אם ישנן מחומצים כדי  
   להשליכם שלא להנות מהם. [מ"ב- משום ס"ס שמא החמיצו אחר הפסח ושמא אין זה חימוץ אלא    
    עפוש ורקבון דלא הוי חמץ].

פרטי בדיקת חמץ קודם י"ד- האחרונים כתבו שבודק בליל יציאתו, ולאור הנר ומבטל החמץ שלא ראה כמו בליל י"ד. ואם שכח לבדוק בלילה, יבדוק ביום. ואם משאיר ילדים קטנים עם החמץ, לא תועיל בדיקתו אא"כ ידאג לסגור ביתו ולהעבירם לבית אחר. וכ"ש שבנו גדול או אשתו יוכלו לבדוק בליל י"ד ונכון שגם הוא יבטל כשמגיע זמן הביטול.
     ולענין ברכה- דעת הב"ח שתוך 30 יום מברך וקודם 30 יום א"צ לברך. ודעת הפר"ח דלעולם מברך כיון שחייבוהו חכמים לבדוק. והמ"א פסק כרמ"א שלא אין מברך משום שכאן אין הבדיקה מהוה תחילת הביעור כבליל י"ד שהרי למחרת לא יבערו אלא ימשיך לאוכלו. ודעת הריטב"א והרא"ה שכן מברך תוך 30 יום.

יוצא לדרך קרובה ודעתו לחזור סוך לפסח- לפי טעם השו"ע החש ביוצא לדרך ודעתו לחזור שמא ישתהה ולטעם זה אף ביוצא לדרך קרובה וזמן חזרתו סמוך מאוד לזמן הבדיקה ג"כ חישינן שמא ישתהה וצריך לבדוק קודם.
      והט"ז מקל אולם מ"ב מכריע שיש לדון בכל מקרה לגופו.

שכח או עבר ולא בדק-  בה"ל ראשון- סס"ק יב בספק חמץ- המ"א כתב דאפשר דצריך לחזור לביתו או לשלוח שליח שיבדוק.
     ומ"ב- אם שכח והלך תוך 30, מבטל חמצו ודי. וכן מוכח משו"ע סע' ב' שאם שכח ולא בדק יבטל כשיגיע הפסח. [כמו"כ מוכח אם מבטלו לאלתר-ב"ח].
     ובחמץ ודאי- אם יודע שיש חמץ כביצה מסכים ב"מ למ"א שיחזור או ישלח שליח.
ואם מדובר בהפסד מרובה, פסק בספר מגן האלף שדינו כהולך לדבר מצוה וכן בהולך להציל מן הנהר ומן הדלקה דסגי בבטול בלב וה"ה הכא דאין מחייב בביעור וסגי בביטול.
     מאידך אם מדובר באוצר ולא בדק קודם שעשאו המ"א פסק כמהרי"ל שצריך לפנות האוצר ולבדוק אולם ב"מ מפקפק דמרש"י משמע דרק לכתחילה אין לבער באופן זה, אבל בדיעבד, הרי זה כמפולת וסגי בביטול ומ"ב פסק רמ"א.

פסק שו"ע סע' ב' כפרוש רש"י שיש אומרים שפרוש בדעתו לחזור הוא האם בדעתו לחזור בתוך הפסח ואז אפילו יוצא קודם 30 יום חייב לבדוק אך אם אין דעתו לחזור בתוך הפסח אלא לפני הפסח א"צ לבדוק כל שהוא יותר מ 30 יום קודם הפסח.
ב. ואם דעתו לחזור בפסח עליו לבדוק אף שיוצא מר"ה.
ג. ואם שכח ולא בדק יבטל כשיגיע הפסח ולא יברך על הביטול. [דאם בדק היה צריך גם לבטל בשעת הבדיקה].
     רמ"א מוסיף שאשתו תבדוק ותבטל בביתו דלמא ישכח לבטל במקום שהוא.

נפק"מ בין שיטת רש"י לרמב"ם- לרמב"ם לעולם חושש שמא יבוא ער:פ ביה"ש ולא תהיה לו שהות בין יוצא קודם 30 יום לבין יוצא תוך 30 יום אך לשיטת רש"י כל שיוצא קודם 30 ואין דעתו לחזור בפסח אמנם אין חוששים שמא יחזור סמוך לפסח אך מאידך כל שיוצא תוך 30 חייב לבדוק אף שדעתו לחזור קודם פסח משום שכבר חלה עליו חובת בדיקה וחיישינן שמא ישתהה ולא יבוא. ומכ"מ כל זה ביוצא לדרך רחוקה או במפרש בים, אבל בדרך קרובה ודעתו לחזור קודם הפסח לא חישינן וסמכינן שיבדוק כשחוזר.

פנוי אוצר לשיטת רש"י- כאשר עושה ביתו אוצר חובת בדיקה לפי רמב"ם הוא האם דעתו לפנות לפני פסח אולם לשיטת רש"י חובת בדיקה דווקא אם רוצה לפנות בתוך הפסח. כיון שכשחוזר בפסח אין החמץ ברשותו לענין ביטול ועובר על בל יראה ובל ימצא.
וענין דינא פסקו האחרונים כשיטת רמב"ם אבל בשעת דחק וכגון שיצא בשיירה יש לסמוך על דעת רש"י ואינו צריך לחזור, אם אין דעתו לחזור בפסח.


     


סעיף ג'.

אדם שנוסע מביתו לכל הפסח האם יכול לפטור עצמו מביעור חמץ ע"י שימכור את כל החמץ לגוי.

חובת בדיקה כאשר מחליף דירתו תוך 30 יום לפסח – ראבי"ה - ישראל היוצא מבית הגוי תוך 30 יום צריך לבער ואף שהגוי ייתן בו חמץ כיוון שהמצווה מוטלת על ישראל לבער וה"מ במפרש ויוצא בשיירה אבל    אם נכנס הישראל בבית אחר בודק שמה וא"צ לבדוק בדירה הקודמת.

      טור – כיוון שהגוי נכנס בביתו אין צורך לבדוק הדירה הקודמת. ואף אם נשאר לישראל חמץ בדירה הקודמת ודאי מתיאש ממנו ואין לך הפקר גדול מזה.

      ב"י – אין הטור צודק. כיוןשעוזב את ביתו תוך 30 יום, הרי שחלה עליו מצוות חכמים שצוו לבער ולא סגי ליה בביטול. וא"כ אף שמפקיר חמצו, כל שאינו מבער לא קיים מצוות חכמים. והרי חובת ביעור כבר מוטלת עליו מאחר ונכנס ל – 30 יום שקודם הפסח. מאידך אם יצא תוך 30 יום מדירה הקודמת ונכנס לדירה אחרת, הרי שמקום מצוות הביעור בדירה האחרת וא"צ לבער בדירה הישנה. אך אם לא נכנס לדירה אחרת חלה עליו חובת ביעור וחייב לבער בדירה הקודמת.

פסק שו"ע 1. ישראל היוצא מבית גוי תוך 30 יום ונכנס בבית אחר או הולך לעיר אחרת אינו צריך לבער  
  בית הגוי שהרי יקיים מצוות ביעור באותו בית אחר.
2. אבל אם הוא מפרש או יוצא בשיירה ולא יכנס בפסח בבית יש מי שאומר שחל עליו חובת  
   ביעור כיוון שהוא תוך 30 יום, וצריך לבער בית הגוי שהוא יוצא ממנו כדי לקיים מצוות  
   ביעור.
          רמ"א –    א. ואע"פ שהגוי יכנס בפסח [א"ר – וכן אם הגוי לא יכנס אלא אחרי פסח].
דעה חולקת על שו"ע ב. ויש אומרים שאינו צריך לבער בית הגוי כשנכנס בו הגוי. [כיוון שביעור אינו חובת הגוף, אלא למי שיש חמץ צריך לבדוק ולבער וכיוון שעזב הדירה, הרי הוא מפקירו, ושוב אין לו חמץ וע"כ אין עליו שום חיוב].

אינו נכנס לבית אחר ומאידך הגוי נכנס בבית הקודם – השו"ע פסק שכיוון שנכנס לבית אחר, הרי שמקום שם מצוות ביעור חמץ יפטור מלקיימה בדירה הקודמת אולם אין זה הטעם העיקרי שכן גם מי שיש לו כמה דירות אינו נפטר ממצות בדיקה, לגבי כל הבתים אף שעושה בדיקה בבית אחד, אלא הטעם העיקרי שכל שיוצא מדירת העכו"ם שלא ע"מ להחזיר, מסתמא מפקיר את חמצו שנשאר שם וכמו מי שמשליך חמצו לרחוב וכיוון שאין החמץ שלו, אין עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. ולכן אם ייצא לשוט תוך 30 יום שלא נכנס לבית אחר אז כיוון שהוא תוך 30 יום מצווה עליו לקיים בדיקת חמץ קודם שייצא מהבית בעוד החמץ שלו. כיוון שאח"כ לא יוכל לקיים אותה, ולכן כשיש בית אחר הרי ממילא יי"ח במה שיבדוק בדירה החדשה. ואף אם נכנס לבית מלון מקום הבדיקה ונחשב כשליח של האורח.
          ואם נכנס ישראל לבית הגוי והוא עצמו אינו נכנס לבית אחר כתב הב"ח שחלה על העוזב מצוות בדיקה אף שהישראל השני ג"כ יעשה אותה באותו בית אבל המ"ב פוסק רמ"א שאמנם הוא פטור מלבדוק והישראל שנכנס הרי הוא כשלוחו.

ועכ"פ לדעת השו"ע כל שאינו נכנס בבית אחר חייב בביעור לפני שיוצא אף שנכנס אח"כ הגוי ולדעת הרמ"א כיוון שיצא מהבית הרי הפקיר חמצו וכיוון שאין לו חמץ שוב אין עליו שוב חיוב. ואף שכתב הרמ"א שזה דינא אם נכנס שם גוי אח"כ הרי בחוק יעקב שאין זה מוכרח אלא אף שלא נכנס הגוי ג"כ אין מחויב כיוון סו"ס הפקיר הישראל את חמצו.

  ולדינא כתב המ"ב שהאחרונים נחלקו אם הלכה כשו"ע או רמ"א והכרעת המ"ב שאם נכנס שם גוי יש להקל כרמ"א.

האם חייב לבדוק כאשר מוכר לגוי את ביתו – החיי אדם כתב שצריך לבדוק כיוון שבשעת בדיקה עדיין לא נמכרו החדרים והם ברשות ישראל, ואפילו אם נמכרו עדיין לא החזיק בהם הנכרי. והמפתח הלא ברשות הישראל עדיין.

     אבל בתשובת בנין עולם סובר שאין צורך בדיקה כיוון שבזה שמוכר למחרת את ביתו לעכו"ם, בזה מקיים מצוות תשביתו וביעור, שהרי גם כשעושה בדיקת חמץ לא מבער הכל שכן אם מוצא חמץ לאחר הבדיקה, יכול להשאירו למחרת ולאוכלו ואינו מחויב לבער הכל. ואף כאשר מוכר חדר לעכו"ם הרי הוא עושה בדיקה רק בשאר החדרים ואינו עושה בדיקה בחדר שימכור למחרת.

     וכן החת"ס כתב שאם מוכר חדר לעכו"ם א"צ לעשות שם בדיקה כל שבודק בשאר החדרים וכן המנהג  פשוט. אלא שייזהר להבהיר בעת המכירה כי מוכר לו את החדר וכל החמץ הנמצא בו כדי שיכלול גם את החמץ הבלוע בקיר ולא רק את הנראה לעין. ומכ"מ כתב המ"ב שיותר טוב למכור החדר לגוי כבר מיום י"ג.

     ועוד כתבו האחרונים שכל 30 יום קודם החג צריך לעיין בכל דבר שעושה שלא יישאר בו חמץ באופן שלא יוכל בנקל להסירו.            

סימן תל"ז
סע' א'
שכר דירה מחברו עבור פסח מי צריך לבדוק את החמץ ומי יבטל.
על מי חלה חובת בדיקה בבית מושכר – פסחים ד. בא מיניה מר' נחמן בר יצחק המשכיר בית לחברו בי"ד האם על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא או דילמא על השוכר לבדוק דאיסורא ברשותיה הוא אמר להי ר' נחמן בר יצחק חנינא המשכיר בית לחברו אם עד שלא מסר לו את המפתח חל י"ד על המשכיר לבדוק ואם משמסר ל מפתחות חל י"ד על השוכר לבדוק.
     ר"ן – אין הכוונה שמסירת המפתח היא מעשה קניין שהרי בב"ק נא: מפורש דלא קניא, אלא כשם שקרקע נקנה בכסף ושטר וחזקה כן שכירות קרקע נקנית באחד מקנינים אלו. ועכ"ז אמרינן דאף שהשוכר קנה את הבית מכ"מ שהבית של המשכיר והחמץ שלו ועדיין הבית מעוכב אצלו, כוון שהמפתח אצל המשכיר, א"כ על המשכיר לבדוק. ואם מסר לו את המפתח קודם י"ד כיוון שקנאו כדינו ובידו להיות יוצא ונכנס על השוכר לבדוק.
      אבל תו"ס – מדובר במסר לו את המפתח ולא החזיק, וע"כ מי שיש לו מפתח כשחל י"ד חייב לבדוק, שהרי איהו שאין לו המפתח איך יכנס ויבדוק. ומכ"מ אם הפקיד אדם את מפתח ביתו אצל אדם אחר אין חייב הנפקד לבדקו, אלא דווקא כשרוצה להחזיק בביתו ולקנותו.
פסק שו"ע כהסבר הר"ן – המשכיר בית לחברו לצורך י"ד וממנו ואילך וקנהו באחד מהדרכים ששכירות קרקע נקנה בו אם עד שלא מסר לו את המפתח חל י"ד על המשכיר לבדוק. ואם משמסר לו את המפתח חל י"ד על השוכר לבדוק.
שוכר קבל מפתח אך לא קנה הבית – כל עוד לא קנה באחד מהקניינים שהם: כסף, שטר, חזקה או קניין סודר. הרי אע"פ שהמפתח אצל השוכר, אין הוא חייב לבדוק דזה כמו שהפקידו בידיו מפתח של אחר דאין חיוב הבדיקה על הנפקד אלא על המפקיד . זו דעת השו"ע שפסק כהר"ן שחובת בדיקה על השוכרחלה בהתקיים 2 תנאים: 1. עשה קניין על בית. 2. המפתח אצלו. אבל דעת תו"ס שבמסירת המפתח לבד חלה חובת הבדיקה שהרי אין השוכר יכול להיכנס לבית, ולכן הטילו החיוב על השוכר, והאחרונים כתבו להחמיר כשניהם וא"כ חיוב הבדיקה הוא על השוכר והמשכיר. הפר"ח כתב שהעיקר כדעת השו"ע ומסקנת המ"ב שיעשה האחד את השני שליח ויצאו לכו"ע.
מכר הבית ונכנס הלוקח אלא שהמפתח אצל השוכר – לפי ש"ע אם בתחילת ליל י"ד, שהרי הוא זמן חיוב הבדיקה היה הבית סגור והמפתח בידי המשכיר. הרי שהחמץ שלו והבית מעוכב ביד המשכיר וע"כ הוא חייב בבדיקה והאחרונים כתבו שאפילו נכנס השוכר באותו לילה כיוון שגוף הבית עדיין של המשכיר אבל אם מכר והחזיק הלוקח כיוון שאין למוכר שום זכיה בקרקע אף שהמפתח ביד המוכר מכ"מ זה רק כמופקד אצל אחר והחיוב על הלוקח.
מסר מפתח לשוכר וחזר והפקיד אצל המשכיר – אם מסר לו מפתח ביום י"ג וחזר והפקידו אצל המשכיר יש    שפסקו שעל המשכיר לבדוק כיוון שבליל י"ד היה המפתח אצלו אבל פר"ח כתב שעל השוכר לבדוק כיוון שהמשכיר כבר מסר לו המפתח ובידו לחזור ולקחת ממנו.
קיבל מפתח לפני י"ד ודעתו להיכנס אחר פסח – כתבו האחרונים שחייב לבדוק ואף לבטל, כיון שהמשכיר הפקיר חמצו כשיצא וזכה בו השוכר ומכ"מ המשכיר יבטל ג"כ.
המשכיר צריך לבדוק אך אינו בעיר - בה"ל - על השוכר לבדוק.
 
סעיף ד'.

האם ניתן לסמוך על עדות נשים וקטנים שאמרו שהבית בדוק מחמץ, לפני המועד ובתוך המועד.

נאמנות נשים וקטנים בבדיקה- פסחים ד.  הכל נאמנים על בדיקת חמץ, להעיד על הבית שהוא בדוק אפילו נשים ועבדים וקטנים ואפילו ידענו שלא בדק בע"ב והם אומרים בדקנוהו- נאמנין.
     רמב"ם- ובלבד שיש בקטן דעת לבדוק.
     רא"ש עפ"י ירושלמי- אין נשים יכולות לבדוק חמץ כיון שהן עצלניות ומחפפות בבדיקה.
     ב"י- טור לא פסק כהראש כיון שבבלי מחשיב נשים וכיון שהוא דרבנן נקטינן כמיקל.

פסק שו"ע בית שהוחזק שלא בדקו המשכיר, יאמרו אשה או עבד או קטן, אנו בדקנוהו, הרי אלו נאמנים. והוא שיהא קטן שיש בו דעת לבדוק. [דעתה שהגיע לחינוך].

האם נאמנים לאחר שעה שישית- אע"פ שלא בדקו וידוע שהיה שם חמץ מכ"מ כיון שבדיקת חמץ דרבנן [דמן התורה סגי בביטול] ע"כ האמינו חכמים גם להנ"ל ומכ"מ זה דוקא טרם הגיע שעה שישית שאז עוד יכול השוכר לבטל, אבל אם אינו יכול לבטל וכגון שנכנס אחר שעה שישית שוב אין לסמוך על הנ"ל וצריך לבדוק.
ואע"פ שבדיעבד אם אמרו שבדקו א"צ לבדוק מכ"מ לכתחילה פוסק המ"ב שאין נכון לומר להם לבדוק כי בבדיקה יש טורח ויש לחוש שמא יתעצלו.

להוסיף שע"צ ס"ק יג בסימן תל"א- אולי בשאלה נפרדת וכן את הב"י.

בסימן תל"א בשע"צ ס"ק יג נאמר שמדאו' אין חייב לבדוק ולבער אלא סמוך לחצות היום, אלא שחכמים הקדימו לערב שאז בני אדם מצויים בבתיהם וכדאי דמיא. [לענין שאם התחיל באיסור, שצריך לפסוק].



       

סימן ת"מ
סעיף א'.

נכרי שהפקיד חמצו ביד ישראל, האם ובאלו תנאים עובר הנפקד על איסור "בל יראה ובל ימצא"?

חמצו של גוי המופקד אצל ישראל – פסחים ה: הגמ' מחלקת בין פיקדון חמץ גוי שחייב ישראל באחריותו ואז מחשיבים חמץ זה כשל חמץ ישראל אולם פקדונות חמץ של גויים שאין עליהם אחריות יכול להשאיר אצלו דקי"ל שלך אין אתה רואה. אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה.
     ולכן רבא אמר לבנו מחיזא שעליהם לבער חמץ שהיה שייך לאנשי הצבא הגויים מאחר והם חייבים באחריותם.      
     ועוד בגמ' לומדים ג"ש שכמו שבבית אסור שימצא שאור כל שבעת ימים כך בכל גבולך דהינו כל מקום שהוא ברשותו.

סוג שמירה שמחייב ביעור חמץ – ראש בשם י"א – דוקא שומר שכר דחייב בגניבה ואבידה. אבל שומר חינם אינו חייב לבער חמץ שהופקד אצלו.
      וכן סובר הרמב"ם ד' ג' – שכל שקיבל ישראל אחריות לגניבה ואבידה ה"ז חייב לבערו ואם לא קיבל אחריות מותר לקיימו אצלו ולאכול ממנו אחר הפסח שברשות הגוי הוא.
      בה"ג – גם שומר חינם, ומה שמתירה הגמ' זה באופן שאינו חייב באחריותו כלל ואפילו בפשיעה, וכגון שהתנה כן עם המפקיד. וכן סובר הראש.

פקדון של גוי אלים – גוי אנס שהפקיד חמצו ביד ישראל אם יודע הישראל שאם יאבד או ייגנב יחייבו הגוי לשלמו וכופהו ואונסו לשלם אע"פ שלא קיבל עליו אחריות הרי זה חייב לבערו שהרי נחשב כאילו הוא שלו.
      אבל מקצת מפרשים – אין אחריות מן האונס אחריות שיתחייב לבערו בשביל כך.
פסק שו"ע  א. גוי שהפקיד חמצו אצל ישראל
         בסתם – אם הוא חיב באחריותו מגניבה ואבידה בין שהוא בביתו בין שהוא בכל מקום ברשותו חייב לבערו.
      רמ"א – ואין מועיל כשמפקיד הישראל את החמץ אצל גוי אחר.
         בי"א – שאפילו הוא שומר חינם שחייב בפשיעה חייב לבערו.
[ולכתחילה פוסק המ"ב יש לחוש לשיטה זו לפוסק יחזיר לעכו"ם את הפיקדון ואם אינו כאן יעשה מכירת חמץ ויבטל ג"כ (ואף שיש פוסקים שסוברים שלא מועיל מכירה וביטול כשגוף החמץ אינו שלו, ומכ"מ בכה"ג יש לסמוך על המקילים) ובדיעבד שהגיע שעה שישית שאין יכול כבר למכור לעכו"ם, יש לסמוך על סברה ראשונה בו"ע ואין ישראל חייב לבערו מן העולם, ואחר הפסח מותר לאכול ממנו אפילו לא החזירו לבעליו]
ב. אם ידוע שהגוי אלים ויכפהו לשלם אם יאבד. לדעה אחת – חייב לבערו ולדעה שניה – פטור.
[הפטור נובע מזה שלא קיבל עליו אחרון וע"כ פטור מדין תורה ומדין מלכות ומחמת כפיית הגוי אין להחמיר ומכ"מ טוב להחמיר כדעה ראשונה  ומכ"מ דיעבד שעבר עליו הפסח אין להחמיר ומותר אפילו באכילה.]

חייב באחריות בפיקדון גוי – בחושן משפט שא א' ד' מובא שבכדי שיקבל עליו דין שומר לנכס של גוי שהופקד אצלו בעינן שקיבל עליו אחריות וגם קנה מידו. ומכ"מ אם דין מלכות שמתחייב באחריות אפילו בסתמא, א"כ משעה שנעשה שומר אף בלא קניין, הווי ברשותו.







האם מועיל כשייחד מקום לחמץ הגוי – אם קיבל עליו אחריות לא מועיל שהשאיל או השכיר לגוי מקום בביתו של ישראל דקי"ל דשרירות לא קניא, וא"כ הוי כחמץ מונח בביתו של ישראל.
        אלא שיש נפק"מ דבדיעבד אם שהה אצלו החמץ במקום שהושכר לגוי יש להקל שאינו עובר בבל יראה ובל ימצא, כיוון שסו"ס אין החמץ מצוי בידו לטלטלו היכן שירצה שהרי הגוי מקפיד שיהיה במקום שהושכר לו, ולכן מותר לאכול החמץ. אולם אם הגוי הפקיד בלא ייחוד מקום, לא מועיל מה שישראל מייחד לחמץ מקום כיוון שאין זה ברצון הגוי וע"כ לא מועיל אף דיעבד ואפילו עשה מחיצה.

מה יעשה בחמץ של גוי שחייב באחריותו – כשמגיע זמן העור חייב להחזיר לגוי, ואם אינו מצוי יש אומרים שיכול למכור לגוי וי"א שלא יכול למכור כיוון שאין גוף החמץ שלו. והמ"א כתב שיפקיד בידי עכו"ם אחר או ימכור החדר ובו החמץ לגוי, והגוי יקבל אחריות גניבה ואבדה.
     והמ"ב פסק שלכתחילה יעשה שניהם ואם עבר ואל ביערו ועבר על זה הפסח כתב המ"א אסור באכילה ובהנאה כמו חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח (ומכ"מ רשאי להחזיר לנכרי את חמצו ולא אכפת לן במה שנהנה מזה כשפורע חובו) אבל אם יש חשש שהגוי ימכור לישראל אסור להחזיר לו. אולם יש מקילים בענין דין זה מאחר שלדעתם חכמים לא גזרו אלא בחמץ של ישראל אבל לא בחמץ של גוי המופקד אצל ישראל ולדינא יש לסמוך עליהם שיהיה מותר בהנאה.                

סעיף ד'.
המפקיד אצל ישראל חברו או שהניחו בבית חברו שלא בידיעתו, האם ומי עובר על בל יראה.

האם קבלת אחריות ע"י הנפקד מסירה מהמפקיד חובת הביעור- גאונים- כיון שקיבל עליו הנפקד אחריות, אין המפקיד עובר עליו. בין אם הפקוד אצל גוי ובין אצל ישראל.
     רמב"ן- מדובר רק כשמפקיד אצל גוי.
     ר"ן- רק מדאו' אינו עובר עליו אבל מדרבנן חייב בביעור.
     ר' יונה- חייב לבערו מדאו' כיון שהוא ברשות המפקיד, שהרי עיקר הממון של המפקיד וכשהשאילו לו מקום בבית הנפקד, קרינן ביה ביתו. וכן סובר הרמב"ם ד ב .
פסק שו"ע ישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל חברו או אצל גוי, אע"פ שקיבל עליו הנפקד אחריות עובר עליו (אף) המפקיד. [ובאחרונים מוסבר כי אע"ג שבסע' נאמר שבקבלת אחריות, נחשב החמץ כשלו, מכ"מ אין הכוונה שזה הופך להיות חמצו של הנפקד אלא רק נותן לו שירות וזכות בחמץ זה, אף שאינו שלו. ומכ"מ אין סברא לומר שהחמץ נפקע מבעלות המפקיד וע"כ חייב המפקיד וגם הנפקד מכח אותה שירות וזכות].
הניח חמצו ברשות חברו מבלי ידיעת החבר- גר"ז- הנפקד אינו עובר מן התורה, כיון שלא השאיל לו מקום בחצרו להניח חמצו וע"כ אינו מונח לא בביתו ולא ברשותו של בעל החמץ, אבל מד"ס חייב לבערו.
    ודעת הט"ז שחייב מדאו' לבערו, וכן דעת הפמ"ג.

סימן תמ"ב
דין חמץ שנפסל מאכילת כלב.

עריבת עבדינן-פסחים מה: עריבת העבדינן שנתן לתוכה קמח. קודם ג' ימים, אינו חייב לבער, שכבר הסריח.
תוך ג' ימים חייב לבער.
ואם נתן לתוכה עורות אפילו שעה אחת, אינו חייב לבער שהעורות גורמים שמסריח מיד.
קילור, אספלנית רטיה ומלוגמא- תוספתא- קילור אספלנית והרטייה שנתן לתוכם קמח, אין צריך לבער מפני שמסריחין מיד. מלוגמא שנסרחה אין צריך לבער [תחבושת עשויה מקמח ותאנים וכיו"ב שאדם לועס ונותן ע"ג המכה]
דין מלוגמא- רי"ף-מלוגמא שנסרחה א"צ לבער. וכן רמב"ם ד י.
     רא"ש- בירושלמי מחלק בין אם קודם הסריחה או שקודם נתחמצה. דהיינו שאם נתחמצה ואח"כ הסריחה צריך לבער.
     ה"ה- הרמב"ם השמיט דין הירושלמי לפי שהירושלמי מדבר בנתחמץ בפסח ובאופן הזה בעינן קודם שתסריח ואח"כ תחמיץ.
    והתוספתא מדברת בנסרחה קודם פסח ובהגיע הפסח אין חל עליה איסור חמץ שהרי היא כפת שעפשה ונפסלה ממאכל כלב מה:
     ר"ן מה שנאמר בתוספתא שמלוגמא שנסרחה אינו חייב לבער, הכוונה שנסרחה קודם פסח דהוה לי כחרכו קודם זמנו שמותר בהנאתו אחר זמנו. אבל נסרחה בפסח, אם נסרחה ואח"כ החמיצה הוה כחרכו קודם זמנו, דלא חל עליה איסור ואינו חייב לבער. וזה כוונת הירושלמי.
פסק שו"ע שהפת עצמה שעפשה ונפסלה מלאכול הכלב ומתוגמא שנסרחה אינו חייב לבער.
נתעפשה לאחר שהחמיצה- בשו"ע פסק שאם נתעפשה ונפסלה למאכל כלב, קודם הפסח אז מותר לקיימה. אבל אם נתעפשה אחר זמן איסורו, אף שאינה ראויה לכלב מכ"מ חייב לבער מדרבנן כיון שהחמיצה קודם שנתעפשה. ובשע"צ מוכיח מהרמב"ם שאף מדרבנן אין חייב לבער מכ"מ דעת הגר"ז שחייב לבערו מדאו' וע"כ מסקנת השע"צ דנקטינן כשאר ראשונים והשו"ע בסע' ט שחייב לבערו אלא שאין מבואר אם מדרבנן או מדאו'.
נפסל למאכל אדם אך ראוי למאכל כלב- דוקא משנפסל למאכל כלב, אינו חייב לבער דהוי כעפרא בעלמא. אבל אם לא נפסל ממאכל כלב, אף שאינו ראוי לאדם, מכ"מ חייב לבער כחמץ גמור מפני שראוי לתמע בו עסות אחרות.
 
סעיף ד'.

האם מותר לאכול חמץ שאינו ראוי לאכילה.

קיים חמץ שאינו ראוי לאכילה- ר' האי גאון- כיון שמלוגמא שניסרחה, אינה צריכה לבער, כל שכן טרואקה שמערבין בו חמץ יבש שחוק עם בשר אפעה שאין צריך לבער.
אכילת חמץ שאינו ראוי לאכילה- רמב"ם ד,יב- דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כגון הטרואקה וכיו"ב אע"פ שמותר לקיימו אסור לאוכלו עד לאחר הפסח אע"פ שאין בו חמץ אלא כל שהוא.
פסק שו"ע 1. דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל, או שאינו מאכל כל אדם כגון הטרוקאה וכיו"ב אע"פ שמותר לקימו אסור לאכלו עד אחר הפסח.
2. ואע"פ שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא ה"ז אסור לאוכלו.
     רמ"א- ובסימן תמז ס"ד יתבאר שיש חולקים ומתירים אם נתבטל קודם הפסח והרי קי"ל.
מח' שו"ע ורמ"א בחוזר וניעור- השו"ע פסק שאם נתערב חמץ בדבר קודם הפסח אסור לאוכלו משום דחוזר וניעור ומדובר בחמץ שבפני עצמו, הוא ראוי למאכל, אלא שע"י שנתערב, אינו ראוי למאכל, ואף שאינו ראוי למאכל מכ"מ, כיון שאוכלו מוכח דאחשביה. ורמ"א פסק שיש חולקים ומתירים והינו כיון שנתבטל קודם הפסח לא אמרינן דחוזר וניעור ומכ"מ  הרמ"א לא דייק בדבריו שכן מה שמקילים בחוזר ונעור הוא דוקא בנתערב לח בלח ודוקא בזה המנהג להקל אך לא בנתערב יבש ביבש, שהרי החמץ בעין.
חמץ שאינו ראוי למאכל מצד עצמו שנתערב- שו"ע מדבר בחמץ הראוי למאכל שנתערב בדבר שאינו מאכל כלל או שאינו מאכל כל האדם אלא רק חולים ר"ל. ואז אסור באכילה אבל מותר בהנאה וכמו פת שעפשה ומלוגמא שנסרחה בסע' ב', ואם נתערב חמץ נוקשה הט"ז אוסר והמ"א מתיר וכן פסק המ"ב ואפילו נתערב בתוך הפסח מותר אפילו לאוכלו. ואם מדובר ברפואה עין תסו ס"א.
הערה- בסימן תמ"ז מביא השו"ע בסתם שאין אומרים בחמץ שנתערב קודם פסח ב 60, דחוזר ונעור ומביא שיש חולקים.
  ורמ"א פסק כדעה ראשונה בתערובת לח בלח, כגון בירה שנתערב ביין וקמח בקמח, אבל ביבש שנתערב קודם הפסח כגון חמץ במצה חד בתרי או ב 60 אמרינן חוזר ונעור משום שהחמץ כעין ואם היה חד בתרי אסור להשהותו אף מדרבנן. ואם יש בו 60 יש לבשלו קודם פסח עד שיהיה נימוח ויחשב כלח וכו'.

סימן תמ"ג
סעיף א'.

האם מותר להנות מריח פת ושאר מאפה של נכרי

ממתי נאסר חמץ- פסחים כח.  תניא חמץ בין לפני זמנו ובין לאחר זמנו עוברכ עליו בלאו- דברי ר' יהודה.
     ר' שמעון אומר  חמץ לפני זמנו איניו עובר עליו בלא כלום [לפני זמנו- מ 6 שעות עד שתחשך].
     ראב"ד, בעל המאור, בעל העטור- פסקו כר' שמעון אלא שיש נפק"מ, שבעל העטור סובר שר"ש אוסר בהנאה עכ"פ מדרבנן. אולם בעל המאור כתב שר"ש מתיר באכילה עד הלילה, ובאכילתו הוא משביתו.
     רמב"ם א ח- לוקין על חמץ מ 6 שעות ולמעלה. וכן דעת הגאונים.
     וכן ראש- ואע"ג דקי"ל כר"ש בלאחר זמנו, מכ"מ לפני זמנו קי"ל כר' יהודה כסתם משנה כא. עבר זמנו אסור בהנאתו וכן רבי יג. עשה כיוחנן חקיקאה שצוה למכור החמץ לגוי בשעה חמישית.
     ב"י- וכן פשט המנהג עברו ישראל לאוסרו בהנאה מ 6 שעות ולמעלה, לפי שאבותיהם פסקו כאוסרים. והגס ליבו בהוראה להתייהר בפני עמי הארץ להורות קולא בדבר ע"ס בעל המאור, ראוי לנזיפה שהרי דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם נ:  וכ"ש בדין זה שכל חכמי ישראל אוסרים ואין דברי בעל המאור עומדים בפני רבים.

גדר חכמים לאסור עוד 2 שעות כדי להרחיק אדם מן העבירה- משנה פסחים יא:  ר"מ אומר אוכלין כל 5 שורפין בתחילת 6.
     ואילו ר' יהודה חושש ליום המסוכן ואומר אוכלין כל 4 ותולין כל 5 ושורפין בתחילת 6.
     ובגמ' יג.  נפסק  כר' יהודה.
וכל שעה 5 מותר בהנאה ויכול למכור לגוי, ולהאכיל לבהמה חיה ועוף ובלבד שיודא שגמרו או שיבער מה שהשאירו.

דין חמץ משעה 6- פסחים ז.  אסרוהו גם בהנאה ואם קידש בו אשה אינה מקודשת. כיון דאסור דרבנן. דאו' דמי, ולאו ברשותיה קאי ולא יכול לבטלו דאמר ר' גידל אמר רב המקדש מ 6 שעות [דהינו מתחילת 6 דאיסור דרבנן הוא] למעלה אפילו בחוטי קרדנייתא דהוא חמץ נוקשה שאיסורו מדרבנן אין חוששים לקידושין.
     וכן רמב"ם ה א- המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה, אינה מקודשת, ואפילו היה אסור בהנאה מדבריהם כגון חמץ מסוף 6.
     ומסביר הר"ן- שאע"פ שמסוף 6 חמץ אסור מדאו' מכ"מ חוטי קרדניתא אסורים מדרבנן ומוכח שגם לפני 6 באיסור הנאה מדרבנן אם קידש בחמץ גמור דאו' לאוי קידושין הם. ולפי"ז אם קידש בחמץ דרבנן בשעות דרבנן חוששין לקידשיו. ורק שיש מרכיב דאו' כגון בשעות דאו' או בחמץ דאו' אין חוששין לקידושיו. ולכן קידש חמץ דאו' מתחילת 6 אין חוששין לקידושיו.
     אבל רמב"ן- מתחילת 6 אפילו בחמץ דאו' חוששין לקידושיו משום דחששו שיבואו לטעות ולומר שה"ה במקדש ב 4 ו 5 שאין קידושיו קידושין ויתירו אשת איש לעלמא.







פסק שו"ע א. חמץ מ 6 שעות ולמעלה ביום י"ד אסור בהנאה. [משמע ששו"ע פוסק כרמב"ם וכר"י שאיסורו מדאו' שנאמר "לא תאכל עליו חמץ" כלומר משעה שראוי לשחיטת פסח, אסור חמץ בהנאה אך אין חיוב כרת על אכילתו או בל יראה ובל ימצא אלא דוקא בלילה שנאמר "שבעת ימים לא יראה לך". ומכ"מ עובר בכל רגע על מצות עשה של "תשביתו שאור מבתיכם" שמדבר על ער"פ משעה 6 ויש פוסקים שסוברים שעובר על רק מצות עשה ד"תשביתו" ולפי"ז אין יש איסור הנאה מדאו'.]
ב. ואסרוהו חכמים 2 שעות קודם דהינו מתחילת שעה 5. [כיון שאדם עשוי לטעות ביום המעונן כשאין השמש זורחת. והנוב"י מתיר לאכול חמץ נוקשה בשעה 5 כיון שאיסורו מדרבנן ויש חולקים שאף חמץ נוקשה אסור ב 2 שעות אלו וכ"ש חמץ ע"י תערובת].
ג. מיהו כל שעה 5 מותר בהנאה, ורשאי למכור לא"י אפילו מהרבה ביחד. [ואע"פ שהב"ח חולק דחיישינן שיחשדוהו שמכר בפסח מכ"מ האחרונים הסכימו שאין לחוש כיון שמכר לו בשעת היתר].
ד. ויכול להאכילו לבהמה חיה ועוף ובלבד שיעמוד עליהם לראות שלא יצניעו ממנו ויבער מה ששיירו ממנו.
ה. ומתחילת שעה 6 אסרוהו גם בהנאה. [אטו שעה 7 שאסור מהתורה בהנאה, ואסור אז למכרו לנכרי, ולא ליתן לו במתנה. ולא להאכילו לבהמה חיה ועוף. ואם צריך לקבור המת ולא ישאר זמן לאכול, מוטב לאכול החמץ בזמנו ולבערו בזמנו ואח"כ יתעסק במת ואם יש זמן יקבור המת ואח"כ יאכלו כי אין נכון לבני חבורה לאכול קודם קבורת המת].
     רמ"א- א. אפילו חמצו של גוי אסור להנות ממנו. [עפ"י הריב"ש שאומר שלא נאמר "חמצך" אלא חמץ בכלל בין של ישראל ובין של גוי ואע"פ שניפסק כמו הריב"ש לעניין פסח עצמו מכ"מ הרמ"א פוסק שאיסור גם מ 6 שעות ולמעלה].
ב. בשנת עבור שהיום ארוך אלו ה 4 שעות, לפי עניין היום. ומותר לאכול חמץ עד שלוש שעות היום [לדעה מ"א-מעלות השחר ועד צה"כ והיא שיטה מחמירה לעניין שליש היום.
     לשיטת גרא- מהנץ ועד שקיעה והיא שיטה מקלה לעניין זה].
 
שיטת י"א ברמ"א- לפי שיטה זו אפשר לאכול חמץ יותר משלוש שעות. ועד סוף 10 שעות מחצות הלילה. ומכירת חמץ אפשר לעשות עד סוף שעה 11.
     ובבה"ל מובא ששיטה זו יכולה להיות לחומרא כאשר שעות היום פחות מ 12 שעות.
     ואחרונים פסקו כשיטה הראשונה, ומותר לאכול עד שליש היום וכן לעניין מכירת חמץ שזמנו עוד שעה אחת ומכ"מ דיעבד אם לא מכר וההפסד מרובה יש לסמוך על הדעה אחרונה ויש לו שהות למכור עד שעה לפני חצות.

להריח פת של עכו"ם- כיון שחמץ נכרי אסור בהנאה כתבו האחרונים שאסור גם להריח. ובבה"ל מקשה שהרי בסימן ק"ח קי"ל דדבר שאינו עומד לריח מותר להריח בו וא"כ אפילו בפת ישראל מותר להריח ולמסקנת בה"ל יש לאסור כי כמו שמחמירים במשהו כן מחמירינן שריחא מילתא וכן יש לאסור מטעם שמא יבוא לאוכלו דרגילי בו כל השנה.

מכר לנכרי בזמן איסור הנאה- המכירה עצמה נחשבת הנאה. ולכן אם דיעבד מכר הפמ"ג מקל דלא מקרי חמץ שעבר עליו הפסח. ויש מקילין שאף אם מכר אחר 6 אפילו לא מקרי חמץ שעבר עליו הפסח, שהרי לכמה פוסקים לא עוברים על בל יראה אלא בלילה.

סימן תמ"ד
סעיף א'.

כיצד מקיים סעודה שלישית בער"פ שחל להיות בשבת.

ער"פ שחל להיות בשבת-פסחים מט.  משנה  ארבעה עשר שחל להיות בשבת, מבערין את הכל מלפני השבת דברי ר"מ. וחכמים אומרים בזמנו. ר' אליעזר ברבי צדוק אומר תרומה מלפני השבת, וחולין בזמנה.
    ועוד בגמ' יג.  ת"ר ארבעה עשר שחל להיות בשבת, מבערין הכל מלפני השבת ושורפין תרומות תלויות וטמאות וטהורות, ומשיירין מזון 2 סעודות מן הטהורות כדי לאכול עד 4 שעות דברי ר"א איש ברתותא שאמר משום ר' יהושוע. אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כמותו.
    רי"ף- פסק ר' אליעזר איש ברתותא וכן כר' אליעזר בר' צדוק.
    ר' אפרים- ר' אליעזר איש ברתותא חולק על ראב"צ בחולין ובתרומה. שהרי חולין לר"אאכ"ב מבערין הכל ואפילו חולין לפני שבת וראב"צ אומר שמבערין חולין בזמנן וכן לגבי תרומה לראב"צ תרומה מבערים לפני שבת בלא שיור כלל ולראאכ"ב משיירין מזון 2 סעודות.
     ר"ן- אין דברי ר' אפרים נכונים. א. מה שאומר ראב"צ שמבערים תרומה לפני השבת הכוונה אמנם בשיור.
ב. לגבי המח' בחולין, יש לומר שראאכ"ב אינו מדבר בחולין אלא בתרומה.
     ב"י- מקשה על הר"ן שלא יתן לומר שהרי"ף בא לפסוק הלכה בתרומה שכבר נודע שאין דרכו של הרי"ף לכתוב אלא דברים הנוהגים בזה"ז.
     ומישב קושית ר' אפרים – שמה שאומר ראאכ"ב שיש לבער הכל לפני שבת מדבר על חולין, ויש לשייר מהחולין 2 סעודות כמו מתרומות טהורות.
     וא"כ דעת הרי"ף שיש לבער חולין בער"ש ולשייר מזון 2 סעודות וכן כתב הרמב"ם ג,ג.
מתי עושים בדיקת חמץ- רמב,ם ג,ג בודקים בליל 13. [שהרי בליל שבת אינם יכולים לטלטל הנר כדי לבדוק]
דין סעודה שלישית בשבת- טור- סעודה שלישית זמנה לאחר חצות ואז אינו יכול לעשותה במצה וכ"ש בחמץ וטוב לעשותה בפירות.
     ר"ת- נוהג לעשותה במצה עשירה שנילושה במ"פ [ראש-והיינו קודם שעה עשירית דמשם ואילך אין לאכול כדי שיאכל מצה לתיאבון-פ"ת]
[לפי הב"י יוצא שאפשר לעשות כל ג' סעודות במצה עשירה, ומכ"מ לא הטריחו רבנן. כיון שאין סיפק בידי כל אדם לעשות מצה עשירה לג"ס ולכן התירו להשאיר מזון 2 סעודות ולא לבער הכל לפני שבת].
פסק שו"ע  א. י"ד שחל להיות בשבת, בודקין ליל י"ג ומבערים הכל לפני השבת.
ב. ומשיירין מזון 2 סעודות לצורך השבת. [ומקדימין להתפלל בשבת כדי שלא יבואו למכשול]
ג. וסעודה שלישית זמנה אחר מנחה ואם עושה במצה עשירה צריך לעשותה קודם שעה עשירית.
    רמ"א-  ובמדינות אלו שאין נוהגים לאכול מצה עשירה תסב ד  יקיים סעודה שלישית בפרות או בשר ודגים.
[ואף שלכתחילה צריך בפת או מזונות פה סומכים על המקילים ועדיף קודם בבשר ואח"כ בפרות]
סעודה שלישית בפת- הגרא כתב שטוב לחלק סעודת שחרית של פת לשתים ע"י שיברך בהמ"ז ויפסיק איזה שהוי כדי שלא יהיה בכלל ברכה שאינה צריכה.
[ומכאן משמע שיש ברכה שלא צריכה גם בשבת- וצריך עיון על הנוהגים להרבות בברכות בשבת ע"י ברכה אחרונה המפסיקה]
ובקנידלך שהם כיסונים מבושלים ממצה טחונה יכול עד שעה עשירית.
     ובחיי אדם התיר בחריימזלך שהם לביבות מטוגנות ממצה טחונה ודרך החום אוסר.
ובמצה מבושלת מתיר חי"א  ומ"א כתב שאין המנהג כן. והגר"א כתב שלדעת הרמב"ם אסור לאכול מצה עשירה וכן מצה מבושלת בער"פ, אפילו קודם שעה עשירית.
שכח להפריש חלה בער"פ שחל בשבת- מ"א- אין תקנה לאכילת אותה פת.
     ופמ"א – מקל עפ"י תשובת רע"ק שיפריש בשבת בחלת חו"ל ויתן לקטן פחות מ 9 או לגדול שטבל לקריו, וכן סומך הבה"ל שלא יבטל עונג שבת שחויבו בפת.

 

סימן תמ"ה.

סעיף א'.
היאך מקימים מצוות ביעור חמץ.

כיצד מבער חמץ- משנה פסחים כא.  ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה.
 חכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים.

האם הטלה לים מחייבת פרור- איבעיא בגמ' וצדדו בספק, שמצד אחד א"צ לפרר כי הים ממילא מחתכו וממאסו וע"כ לא צריך פרור, ומאידך נאמר בע"ז שאפשר לזורקה דוקא לים המלח, שאין שם אוניות אבל חמץ שנזרק לשאר נהרות יתכן שיקחו אותו וע"כ צריך פרור.
    רמב"ם- מפרר וזורק רוח או זורקו לים ואם היה חמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה, ה"ז מפררו ואח"כ זורקו לים. וא"כ יחטים שהחמיצו אפשר לזורקן להדיא לים כין שהמים מפזרים אותם. אבל בלחם צריך פרור שאין המים מחתכים אותו.
     רא"ש- גם בכל מקרה יש לפרר לפני שזורק לים. ואפילו לים המלח צריך לפרר כיון שיש שם אנשים.

נפק"מ בין לפני שש ואחר שש- פסחים יב: ואף ר' יהודה לא אמר דוקא בשריפה אלא שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו, השבתתו בכל דבר.
     רש"י- שלא בשעת ביעורו היינו תחילת 6 שעדיין  מותר מדאו'. דווקא בשריפה. אבל שלא בשעת ביעורו והיינו אחר 6 שהוא שעה שבע והוא מוזהר מן התורה השבתתו בכל דבר.
     ר"ת- שלא בשעת ביעורו היינו אחר שש שרוב העולם מבערים בשעה 6 כתיקון חז"ל ובשעת ביעורו היינו בשעה שישית, כיוון שאין מצווה לבערו אלא מדרבנן וא"כ השבתתו בכל דבר.
     ראש- וכיוון שרוב העולם קודם סוף שש א"כ אפילו לר' יהודה השבתתו בכל דבר לפי הסבר ר"ת.

פסק שו"ע  א. כיצד ביעור חמץ שורפו או פוררו וזורה לרוח או זורקו לים. [דכתיב "תשביתו שאור מבתיכם" בכל
     דבר שאתה יכול להשביתו באופן שלא ימצאוהו ויהנו ממנו]
 ב. ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה הרי זה מפררו ואח"כ זורקו לים. [ובחיטים שנתחמצו
     לכתחילה יש לטוחנן ולפוזרם במים ובשעת דחק אפשר לזורקם להדיא.ולכתחילה יש לפרר אף בלחם רך.      
         ואם משליכו לשרותים אף בפת קשה לא צריך לפררו].
     רמ"א- 1. והמנהג לשורפו. [עד שנעשה גחלים, כי חוששים לפוסקים כר' יהודה דאלפינן  מ"נותר" דאין ביעור אלא
     בשריפה ועל כן יש לשרוף לכתחילה בזמן איסורו ומכ"מ שלא בזמן איסורו השבתתו בכל שהוא ויש
     שאומרים שגם אז דווקא בשריפה לכתחילה וכן פסק במ"ב].
   2. וטוב לשרפו ביום דומיא דנותר שהיה נשרף ביום. [ומהרי"ל נימק כי כך גם יזכור לעשות הביטול השני
     ושורף בשעה 5 כיון שבשעה 6 כבר לא ברשותו. וטעם לשרוף החמץ בהושענות הואיל ואתעביד בו מצוה
     חדא להעביד בו גם מצות תשביתו].
3. אך אם רוצה לשרפו מיד אחר הבדיקה כדי שלא יגררנו חולדה הרשות בידו.
    [כיון שכל 30 יום קודם הפסח חל עליו חובת ביעור- מהרי"ק].

זריקת לחם למקום שבע"ח נהנים ממנו- אסור לזרוק לפי בע"ח של עכו"ם ואף של הפקר, תמח ו. אבל כשאינו משליכו לפני בע"ח, והבע"ח מגיע אח"כ אין לחוש. וכן אין לזרוק החמץ לברכת דגים שהרי נהנה במה שהדגים יאכלוהו.




סעיף ב'.

חמץ ששרפו, האם מותר להניח את הפחמים בתנורו ע"מ להסיק בהם את תבשילו?

הנאה בשעת שריפת חמץ- משנה פסחים כא.  כל שעה שמותר לאכול ממנו, מאכיל לבהמה לחיה ולעופות ומוכר לנכרי ומותר בהנאתו. עבר שמנו אסור בהנאתו ולא יסיק בו תנור וכירים וכו'.
     ב"י- בשורפו שלא בשעת איסורו, אע"פ שמותר להינות ממנו, מכ"מ יעשה לו מדורה נפרדת ולא יהנה ממנו, דחיישינן שמא גם כשישרפנו בשעת איסורו, יהנה ממנו. [וכשורפו בשעת איסורו לכו"ע אסור להינות ממנו וחייב לעשות לו מדורה נפרדת].
הנאה מאפרו אחר ששרפו-בהמשך משנה הנ"ל ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא בשריפה ותכ"א אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים.
     טור- לר' יהודה אפרו מותר. ולרבנן אין לו דין הנשרפין אלא דין הנקברים שאפרן אסור.
בישל בעזרת החמץ או אפרו- פסחים כז. אם אפה פת בעצים של איסורי הנאה הפת אסורה, ובבישלה ע"ג גחלים יש מחלוקת לדעה אחת אם הן עוממות מותר ואם הם לוחשות- אסור.
     ולדעה אחרת גם לוחשות מותר.
     ראש- ועבדינן לחומרא. ומכ"מ אף שלכו"ע בלוחשות מותר זה דוקא בקלופי ערלה ובקשין של כלאי הכרם משום שדינן בשריפה וי"ל דכל הנשרפין אפרן מותר אבל בחמץ של פסח קי"ל כרבנן דאמרי מפרר וזוכה לרוח והוי בכלל הנקברין שאפרן אסור, וכ"ש הגחלים.
     רמב"ם ג יא- אם שרפו משעה שישית ולמעלה, הואיל והוא אסור בהנאה ה"ז לא יסיק בו תנור וכירים ולא יבשל, ואם בישל או אפה, אותה הפת והתבשיל אסור בהנאה.
וכן הפחמים שלו אסורים בהנאה הואיל ושרפו אחר שנאסר בהנאה.
פסק שו"ע  א. אם נתן החמץ לגוי קודם שעה שישית אינו צריך לבער.
   [יש אוסרים ליתן את החמץ לעבדו ושפחתו הנכרים, שחייב במזונותיהם, כל שאי אפשר שיאכלו הכל לפני פסח, שהרי פורע לו בחמץ והם נהנים בזה גם בפסח וע"כ רוצה היהודי בקיומו אולם דעת המ"ב להקל כיון שהוא פורע את חובו קודם זמן איסור, וכשיבוא פסח אינו מחויב במזונותיו, רק שאסור לו לומר בפרוש שיחזיק בחמץ כל ימי הפסח, שאז מוכח שרוצה בקיומו של החמץ אלא יתן לו בסתם ויאמר לו שזה פריעת חוב מזונותיו ושלא יהיו טענות עד אחרי פסח. ומכ"מ בפרורים, שהרי הם נחשבים כמושבתים, שהרי אינו עובר עליהם בבל יראה וע"כ יניח מחמצו לפחות כזית כדי לקיים מצות חשבותן. וכאשר נותן לגוי שגר בביתו אסור לו לאכול החמץ בבית היהודי שלא יחשדו שפרע חובו בחמץ  תנ ו.]
ב. ואם שרפו קודם שעה שישית, ה"ז מותר להנות מהפחמין שלו בתוך הפסח. [שהרי החמץ לא נאסר קודם שעה שישית בהנאה וכ"ש שמותר לבשל בו אלא שהמנהג לעשות לו מדורה נפרדת].
ג. אבל אם שרפו משעה שישית ולמעלה, הואיל והוא אסור בהנאה, ה"ז לא יסיק בו תנור וכירים ולא יבשל.
ד. ואם בישל או אפה, אותה פת ואותו תבשיל אסורים בהנאה. [ואין אומרים זוז"ג אע"פ שהתנור הוא היתר כיון שגורם האיסור שהוא החמץ ניכר יותר שהוא אופה את הפת ונחשב כגורם אחד ואם גרף החמץ ובישל בחום בלבד יש אוסרים ובה"ל מקל דיעבד בשעת הדחק או במקום הפסד שיש להקל].
ה. וכן הפחמים שלו אסורים בהנאה הואיל ושרפו אחר שנאסר בהנאה. [ולכן אסור גם להתחמם או להנות מהאור, או לכבס באפרן ומכ"מ מותר לכסות בו דם שחיטה שמצוות לאו להנות נתנו].
דני תערובות- פחם של חמץ שנתערב עם פחמי עצים, הכל אסור ואינו בטל כיון שהוא דושל"מ, לאחר הפסח. ואם פת שנאפתה באיסור נתערבה בככרות אחרים, הכל אסור ואין תקנה להתיר ע"י פדיון דמי אותה פת וישליך דמים לאבוד. מכ"מ יש תקנה למכור הכל לנכרי חוץ מדמי אסור שבו, דהינו שמוריד את דמי החמץ שהוסק בו, ומכ"מ ____ הפת קודם שנותן לגוי שלא ימכור לישראל ויש אוסרים במסירת הפת לבדה, ומתירים רק אם נתערבה בתערובת, ומקל המ"ב שאף בלא תערובת מותר היכן שזה שעת דחק ובמקום הפסד גדול.

סימן תמ"ו
סעיף א', ב', ג', ד'.
מה יעשה אדם שמצא חמץ בביתו בי"ט של פסח, או בחוה"מ, או אחר הפסח.

מוצא חמץ בביתו בפסח- פסחים ו. אמר ר' יהודה א"ר המוצא חמץ בביתו ביום טוב, כופה עליו את הכלי.
      [רש"י- כיון שאסור לטלטלו ולהוציאו, ומכ"מ בבל יראה לא עובר כיון שכבר ביטלו בלבו והחשש הוא שמא ישכח ויאכל ולזה יועיל כפית כלי].
     ר"ן- ובמוצאי י"ט שורפו. אבל בי"ט אסור לשרפו ואע"פ שמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך, מכ"מ זה דוקא כשיש קצת צורך היום אבל כאן א"צ שהרי יצא י"ח במה שביטלו.
     ואם לא ביטל את החמץ-  הטור מביא 2 דעות לדעת אחת אף שלא ביטלו ויש בו איסור דאו' אפ"ה לא יוציאנו כיון שאינו יכול לבערו כדינו בשריפה לר' יהודה. וכן דעת רמב"ם.
     ולדעת ר' יחיאל יכול לשרפו בי"ט כיון שיש קצת מצוה בשריפתו ואמרינן "מתוך". ואע"פ שכבר עבר בבל יראה ובל ימצא מכ"מ חייב לבערו כדי שלא יעבור במזיד. וכן כתב בסמ"ג.
פסק שו"ע סע' א' 1. המוצא חמץ בביתו, אם הוא בחוה"מ יוציאנו וישרפנו מיד. [ולענין ברכה, אם מדובר בחמץ גמור שנתחמץ עכשיו, אז מברך ומבער ואם מדובר בשאינו חמץ גמור כגון חטה בתבשיל אינו מברך. ואם מצא חמץ, שהיה בער"פ הוי ספק ברכה להקל].
2. ואם הוא י"ט יכפה עליו כלי עד הלילה ואז יבערנו.
     ורמ"א מסביר א. לפי שאינו יכול לטלטלו בי"ט (ריבש) [שהרי הוא מוקצה מדאסור באכילה והנאה].
 ב. גם לשרפו במקומו אסור (רן) [משום שהוא הבערה שלא לצורך היום].
ולהלכה משמע מסתימת השו"ע שדעתו שאף אם לא ביטל החמץ, כגון שנתחמץ בי"ט, אי אפשר לבטלו, אף שעובר בבל יראה ואין תקנה אלא בכפית כלי. אבל המ"ב מביא חבל ראשונים שסוברים שדוקא החמץ שביטלו ומצא בי"ט, סגי בכפית כלי, מדרבנן, כדי שלא יבוא לאוכלו. אבל בחמץ שלא ביטלו, אתו לאו דבל יראה ודוחה טלטול דרבנן, וע"כ מותר לטלטלו, ולהשליכו לנהר או לבית הכסא או לפררו ברוח.
     ויש ראשונים שאף מתירים לשרפו [ר' יחיאל ועוד] דאמרינן "מתוך".
     והמ"א פסק כסתימת השו"ע ואף בנמצא חמץ גמור כופין עליו כלי, וכדעת הרמב"ם, ומהר"מ חלאוה שנימק שמכיון שהעמידו חכמים דבריהם בשב ואל תעשה ממילא אינו עובר בבל יראה, כיון שהוא אנוס בתקנת חכמים ויש טעמים נוספים. ובמקום שנוהגים כדעה אחרונה אין לבטל מנהגם.
אבל בדבר שאין עובר עליו בבל יראה כגון שאין מדובר בחמץ גמור אלא בחיטה שנמצאה בתבשיל אפילו לדעה אחרונה אסור לבער בי"ט, אלא יכפה עליו כלי וישהנו עד חוה"מ. ואף בנמצא חטה בתבשיל בשביעי של פסח, מותר להשהותו. ואע"פ שמותר להשהותו ע"מ לקימו [תסז י] ואין לבערו אף ע"י נכרי, אלא כופה עליו כלי ואחר י"ט שורף החיטה ואוכל התבשיל.
     ועוד כתבו שאפילו יש לו גוי שיכול להטיל לים וכו' ואפילו זה חמץ שביטלו ומדינא מותר לומר לנכרי לזרקו דהוא שבות דשבות במקום מצוה [שכה ב  תמד ד] מכ"מ העולם נוהגין רק בכפית כלי.
מצא חמץ ברה"ר- בה"ל- אסור להגביהו, כיון שקונה אותו בהגבהה ועובר על בל יראה ואפילו אין דעתו לזכות בו, אלא לסלקו שלא יכשלו בו ג"כ אסור ולא דמי לקוף שהוא הינקא.
דין חמץ דרבנן- בה"ל- אסור בטלטול ואם טלטל תבשיל לשאול ונפסק לאסור, יש לי לטלטלו חזרה לבית הכסא.
דין מצא חמץ בי"ט שני- א"ח- דוקא בי"ט ראשון כופה עליו כלי אבל בי"ט שני שהוא מדרבנן מותר לטלטלו ולזרקו או לשרפו.
פסק שו"ע סע' ב' יש מי שאומר שיום טוב שני דינו כחוה"מ לענין זה.
[כלומר לא יכפה כלי אלא יוציא וישרוף מיד. ואם מצא בי"ט ראשון יכפה כלי ויבער מיד כשיגיע י"ט שני ויש פוסקים שחלקו בדין זה ודעתם שי"ט שני שוה לראשון לכל דבר וע"כ פסקו האחרונים שאם כבר ביטל חמצו מער"פ אז י"ט שני כראשון ואם לא ביטל או שנתחמץ בי"ט ראשון שאינו בכלל ביטול ויש בזה שיעור כזית דלכו"ע עובר בבל יראה ובל ימצא, יש לסמוך על השו"ע ולטלטל ולהשליך לים או לבית הכסא מאחר שלדעת רוב ראשונים מותר בזה גם בי"ט ראשון].


סע' ג'.

חמץ של נכרי שנכנס לרשות ישראל-ר' שמחה עפ"י ירושלמי- גגו של גוי שסמוך לגגו של ישראל ונתגלגל חמץ מגגו של גוי לגגו של ישראל ה"ז דוחפו בקנה, והטעם משום דלא בדילי ממנו ואסור לטלטלו ביד דילמא  אתו למיכל מיניה.
     ותה"ד מסביר שאין ישראל בא לבערו שהרי אינו שלו ולא חיב בביעורו ולכן אסור לטלטל שמא יאכל מחמץ הנכרי, אלא דוחפו להיכר אבל בחמץ שלו אין חשש שיבוא לאוכלו כיון שמחזר אחריו לבערו.
טלטול חמץ- ריב"ש- חמץ נכרי אסור בטלטול בשבת או בי"ט, לפי שכל הדברים שאסורים באכילה, אפילו מדרבנן, אסור לטלטלן בשבת וה"ה בי"ט. ואף בחוה"מ אסור לטלטלו שמא יאכל ממנו, אלא אם מטלטלו כדי לבערו שאין חשש שיבוא לאוכלו.
     וכן רי"ף גיאת- חמץ שנתגלגל מגג גוי לגגו של ישראל דוחפו בקנה, ואם היה בשבת או בי"ט כופה עליו כלי ומדייק ב"י שחמץ גוי אסור בטלטול אף בחוה"מ, ואף להוציאו מרשותו ולהחזירו לגג הגוי לא התיר טלטול להדיא דילמא אתו למיכל מיניה.
חמץ ברה"ר-ריב"ש- חמץ ברה"ר הרי הוא הפקר, וכ"ש שאסור לטלטלו שהרי יזכה בו בהגבהתו והוה ליה חמץ שלו ועובר עליו.
פסק שו"ע סע' ג' 1. גגו של גוי, הסמוך לגג של ישראל ויתגלגל החמץ מגגו של הגוי לגגו של הישראל ה"ז דוחפו בקנה. [ואילו שאינו עובר על בבל יראה מכ"מ אסור להשהותו ברשותו שמא יאכל ממנו ולכן אסור גם לגעת בו].
2. ואם היה בשבת או בי"ט כופה עליו כלי [דאסור לטלטלו בי"ט ושבת].
[ובחוה"מ ידחפנו לגג הגוי או לרה"ר].

סעיף ד'.
מצא ומסתפק אם הוי חמץ או מצה- פסחים ו. א. אם מצא פת ואינו יודע אם הוא חמץ או מצה מותר באכילה דאזלינן בתר בתרא, ובסוף ישתמשו במצה בבית.
[וכ"ש שהרי בדק הבית מחמץ טרם הפסח, ואם מצא בחור נסתר יש לחוש שמא הוא חמץ ולבערו מיד]
2. ואם הוא מעופש הרבה ודאי שהוא חמץ, אא"כ עבר זמן רב מפסח ובאופן שיתכן שנתעפש מפסח וכגון שנתן עליו פת חמה בתדירות גבוהה וע"כ נתעפש הרבה.
פסק שו"ע כלשון הגמ' בפסחים , אלא שהוסיף שמדובר שמצא פת בפסח.
האם מדובר במצא בפסח או לאחר הפסח- משמע בשו"ע עפ"י הגמ' שמצא בפסח והאחרונים נתקשו שהרי אם זה ספק מדוע מותר באכילה, ואמנם הרי"ף והרמב"ם השמיטו דין אכילה.
    ור"ח פירש שכל הסוגיא מדברת בשמצא לאחר הפסח ונפק"מ שאם מוצא בפסח ומסתפק, אסור באכילה כיון שהוא בחשש כרת. ולפי"ז אם מוצא אחר הפסח אמנם מותר לאכול כיון שאיסורו מדרבנן מותר. ואף למ"ד שחמץ אחר פסח איסורו מדאו', עכ"פ אין בו כרת ולמסקנת בה"ל אסור לאכול במסתפק בתוך הפסח עפ"י ר"ח שכל דבריו דברי קבלה.

סימן תמ"ז
סעיף ב'.

חמץ שנותן טעם נפגם בתערובת האם מותר כשנתעכב בערב פסח אחר שש שעות.

חמץ שנתעכב משש שעות ומעלה – ראש עפ"י תוספות - חמץ משש שעות ולמעלה אע"פ שלוקין עליו מן התורה כיוון שאין בו כרת, הרי הוא כשאר איסורין ובטל בשישים.
     [לרש"י – מין במינו במשהו. שלא במינו, בנותן טעם. לר"ת – בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם].
      אבל הר"ן – משש שעות מקרי "בזמנו" וע"כ אסורו במשהו. [הערה – בתשובות הר"ן כתב דבטל בשישים].
      ר' ירוחם – אמנם הרי הוא כשאר איסורים, אולם דווקא בנתעכב מעצמו, אבל אם עוכבו במזיד כגון שצריך לעשותו עם חמץ. [כגון מוריס שיש בו ששים כנגד הלחם].
      [מ"א – ואם לא ביערו ועבר עליו הפסח, י"א שאסור בהנאה, אא"כ מוכר לנכרי חוץ מדמי איסור שבו]
(ועיין עוד בדין מוריס סימן תמב)
      ה"ה – לפי טעמו של הרמב"ם שחמץ במשהו אוסר, כיוון שהוא דושל"מ הוא הדין בנתעכב אחר שיש שהוא במשהו.

חיטה שנמצאה בתרנגולת רותחת – ר"ת – אם היו מוצאים חיטה בתרנגולת רותחת בפסח היה מצריך להשהותה עד אחר הפסח.
פסק שו"ע  חמץ שנתעכב משש שעות ולמעלה עד הלילה, אינו אוסר במשהו לא דינו כשאר איסורין. [לח בלח מתבטל ב – 60. ואולי יבש ביבש, חד בתרי. ומכ"מ צריך לאוכלו קודם הפסח, משום דבפסח חוזר וניעור עפ"י רמ"א סעיף ד'.].
      רמ"א – נותן טעם לפגם נמי שרי לכו"ע. [אפילו למחמירים בכ"א ואפילו אם נתעכב בפחות מ – 60. וכ"ש שיש להקל לענין ריחא דלא חמור משאר איסורים].

הגדרת האיסורים בזמן משש שעות ומעלה – על אכילתו לוקין מן התורה וגם אסור בהנאה מן התורה, מכ"מ אין חיוב כרת, וע"כ לא החמירו חכמים לאסור במשהו וכן לא בחומרה של נטל"פ.

דין חמץ נוקשה שנתעכב בתוך הפסח – הט"ז והפר"ח כתבו שאוסר במשהו משום דלא פליג, אך מ"א ועוד מקילים משום שהוא אסור מדרבנן וע"כ בטל ב - 60 אפילו תוך הפסח, ויש לסמוך עליהם בשעת דחק. מאידך אין להקל בתערובות בי"ט אחרון של פסח, אף שהוא דרבנן, מכיוון שנתקן משום ספיקא דיומא. [תסז, י'].
האם תערובת חמץ היא דבר שיש לו מתירין – בה"ל – מלשון השו"ע משמע שאפילו מין במינו סגי ב – 60 ותערובת חמץ אין נחשבת כדבר שיש לו מתירין, מטעם שתחזור ותיאסר בפסח הבא, כדעה ראשונה שהובאה ברמ"א בסימן קב י"ד. אולם הש"ך סובר שדעת השו"ע שמדובר שביטל  ב- 60 כך כשנתעכב בשלא מינו. אך המ"א והגר"א כתבו ששו"ע סובר כדעה הראשונה דלעיל שחמץ לא מקרי דבר שיש לו מתירין.
נטל"פ בפסח – המ"א כתב בשם שבה"ל ששאור או חמץ שנתבשל עם בשר מבושל או צלי, נותן טעם לפגם הוא, ומותר. והבה"ל מדייק בלשון שבה"ל שדווקא אם נתבשל עם בשר צלוי, נותן טעם לפגם, אבל עם בשר מבושל לאו לפגם הוא. ולא עוד אלא שלא בכל תבשיל הווי נותן טעם לפגם, אלא מדובר בחמץ חמוץ מאוד שאין נותנים אותו תבשיל כלל ובזה בלבד אמרינן דהוא פוגם.

גרעיני תבואה שנמצאו בבאר האם מקרי נטל"פ – תסז יג'.

עיסת חמץ שנפלה לבאר – תסז יב'.      
     
סעיף ד'.

האם חמץ חוזר וניעור בפסח.

האם אמרינן שחמץ בתערובת חוזר וניעור בפסח- ראש- דוקא בפסח אם נתערב חמץ במשהו, אוסר, אם נתערב קודם פסח ונתבטל ב 60 מותר ולא אמרינן דחוזר וניעור.
ואם נתערב מ 6 שעות והלאה הרי הוא כשאר איסורים ובטל ב 60 ומותר אף בפסח, כיון שנתבטל קודם הפסח.
     תה"ד- המנהג פשוט להתיר לח בלח שנתבטל קודם הפסח שאינו חזר וניעור בפסח. וקמח בקמח מקרי לח בלח.
     ה"ה בדעת הרמב"ם   יב- שאף אם נתערב קודם הפסח, אסור לאוכלו בפסח לפי שהוא חוזר וניעור. וכן רי"ף גיאת.
     רשב"א- חמץ שנמצא בחבית יין, והוציאה משם, ומאותו היין חולק לחביות אחרות, אסור לשתות מהן בפסח [ד"מ הטעם משום שחיישינן שמא נשארו פירורין תוך היין בפסח ונותנים בו עטם בפסח, וחיישינן שמא עברו גם לחביות האחרות-מב].
פסק שו"ע אם נתערב חמץ קודם הפסח ונתבטל ב 60 אינו חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו.- בסתם.
ויש חולקים. [וא"כ בכל תערובת יש לאוכלה טרם הפסח או שמדובר שנתערב רק טעם אבל לא ממשות איסור דלא אמרינן חוזר וניעור כאשר הוציאו האיסור ונותר רק הטעם. אבל אם נתערב יבש ביבש אפילו ב 1000 חוזר וניעור בפסח.
    רמ"א 1. נוהגים כסברה ראשונה בכל תערובות שהוא לח בלח. [כגון בירה שנתערבה ביין, וקמח בקמח ואף שנודע שנתערב רק בפסח].
2. מיהו, בדבר יבש שנתערב או שיש לחוש לתערובות כגון פת שנפל ליין, אע"פ שנטלו משם אסור בפסח דחיישינן שמא נשארו בו פרורין ונותנים בו טעם בפסח [ואע"פ דזה רק ספק משהו, מכ"מ החמירו, משום שהוא ספק הקרוב לודאי דמסתמי נשארו בו פרורין. ומכ"מ דין הרמ"א לא נוגע לסוגית חוזר וניעור שהרי כאן החמץ עדין ביין וכמו החיטה בס"ג-בה"ל].
בצק שנגע במצות קודם הפסח- אם יודעים באלו מצות נגע הבצק, צריך לקוף, לפי שאין ביטול לאיסור ידוע. ואם אין יודעים באיזה מצות נגע הבצק יש להתיר את כולם כיון דחד בתרי בטל בתערובת יבש שלפני הפסח. ומותר אף לבשל המצות בפסח ואע"פ שביו"ד קט נפסק דחד בתרי אסור לבשל מכ"מ כאן מותר כיון דליכא אלא טעמא בעלמא.
דבר יבש שנתערב- אם נתערב קודם פסח יבש ביבש כגון חמץ במצה חד בתרי, או נתערב ב 60 ויותר אמרינן חוזר וניעור בפסח משום שהחמץ בעין וע"כ צריך לאוכלו קודם פסח.
ולענין שהיה כתב המ"א שחד בתרי אסור להשהות מדרבנן. אולם האחרונים חולקים על המ"א ודעתם דחוזר וניעור הוא רק אם יאפה או יבשל ואז חוזר החמץ ונותן טעם בשאר אבל אם אוכלם כך מותר.
ולכו"ע אם נתערב ב 60 יכול לבשלו קודם הפסח כדי שיהיה נימוח, ויחשב כלח, ואז מותר לאוכלו בפסח.
פת שנפל ליין- אף אם נטלה קודם הפסח ולא סינן היין, או שסיננו משנכנס הפסח דאז נאסר היין מיד מהטעם שנותנים בו הפרורין ואסור לשתות בפסח אבל מותר בהנאה וכ"ש שמותר לקימו כיון שהוא רק חשש בעלמא, שנשארו פרורין. אבל אם ודאי לא נשארו פרורין כגון שסינן אף שיש טעם של פת ביין אין לאסור, כיון שנתבשל ב 60 קודם הפסח ואינו חוזר וניעור.
ואם א"א לסנן כגון אם נפל לדבש שאז סינון לא מועיל כי גם פרורים יעברו.






ובסימן תס"ז סע' יב נפסק שאם נמצאת חיטה בקועה או לחם חמץ בכלי מים, ואין בו כדי ליתן טעם, שהמים צוננים, אם בישלו באותם המים התבשיל מותר כלומר כאשר החמץ מועט ואין בו כדי לתת טעם במים, כיון שיש 60 כנגדו, וגם המים צוננים, מקילים בזה אפילו בתוך הפסח כיון שמשהו מדרבנן ולא מחמירין בצונן. [אם נשרה מעל"ע אסור משום כבוש דמבושל] ויש מחמירין בדין זה כאשר זה בפסח.
     אבל כאן יש לאסור כיון שעבר מעל"ע מנפילת הפת, ואפילו אין מעל"ע מנפילת הפת גם יש לאסור משום שדרך הפת להתפורר במים ואף להתמוסס במים ולכן גם סינון המים לא יועיל. [אבל אם סינן לפני פסח מועיל כי מה שנתמוסס בטל ב 60].
נטל"פ לפני פסח- השו"ע פסק שאם נתערב ב 60 קודם פסח בטל. ובבה"ל דן באופן שביטול האיסור לפני פסח היה מטעם של נטל"פ. כיון שמא שמחמיר הרמ"א בסע' י זה דוקא לחומרא ובפסח אבל אם היה נטל"פ לפני פסח מודה לשו"ע שאינו חוזר וניעור.
 
סעיף ט'.

כלים של פסח שנתערבו קודם פסח או בהסח עם כלי פסח, מה דינם.

תערובת חמץ בפסח – ע"ז עד. משנה אלו אסורים ואוסרים בכל שהן יין נסך ועבודת כוכבים ועורות לבובין ושור הנסקל ועגלה ערופה...        [שצריך למוכרו במנין מחמת חשיבותו ואינו נמכר באומד]
ובגמ' התנא במשנה כתב דווקא דברים שיש בהם 2 תנאים: 1. דבר שבמנין. 2. איסורי הנאה.
אבל ככרות חמץ של בה"ב אין נחשבין כדבר שבמנין לתנא במשנה ובזה חולק על ר"ע שסובר שאף הם אוסרים בכל שהן.
      רש"י – כשיש תרתי לחשיבותא אז לא בטל אבל פרוסת חמץ הואיל ואין דרכו לימנות, בטל ומשליך אחד מהם לנהר והשאר נותן לכלב.
      ראש – מה שאומרים שחמץ במשהו היינו דוקא דבר לח המתערב, ואף שבשאר איסורים שהמבחן הוא בנותן טעם, מכ"מ החמירו חכמים בפסח שבחמץ הוי במשהו משום דלא בדילי מיניה. אבל בדבר יבש שבשאר איסורים  חד בתרי  בטל ה"ה בחמץ בפסח.
      ועוד חולק הראש על כך שצריך להשליך אחד שהרי בערלה רואים שבטלים בתערובת ב- 200 וא"צ לזרוק אחד. [ורק בתרומה צריך לזרוק אחד משום גזל השבט]
      ולמסקנת הראש: 1. תערובת חמץ בפסח שנתערב עם מינו מותר אפילו באכילה דלענין תערובת יבש ביבש              אין חילוק בין חמץ בפסח לשאר איסורים.
                             2. יבש ביבש אם אין דבר שבמנין, אז כמו שבשאר איסורים, בטל, כך חמץ בפסח.
      ב"י – קי"ל כר"ע ולכן ככרות של בה"ב אינם נחשבים דבר שבמנין.
      אבל הרי"ף – אינו מקבל את הכלל שבמשנה כיוון דקי"ל דחמץ בפסח אסור ואוסר בכל שהוא ומשמע אפילו יבש ביבש ואפילו בפרוסת חמץ.
            טעם הרי"ף – ב"י – 1. כיון שהוא דבר שיש לו מתירין א"כ אפילו יבש ביבש לא בטל.
או 2. מה שהתירו יבש ביבש חד בתרי זה דוקא באיסורי נותני טעמים אבל באיסורים        שהחמירו בהם יותר  מנותן טעם אין הפרש בין יבש לבלול.

פסק שו"ע לגבי תערובת יבש ביבש בדעת סתם שאע"ג דבשאר איסורים חד בתרי ביטול, חמץ במצה אפילו באלף לא בטיל. (רי"ף).
     ובדעת יש אומרים- שגם חמץ שווה לשאר איסורים בזה.

דין ככרות של בע"ב- המ"ב פוסק כרוב האחרונים שסוברים שהמחלוקת בין דעת סתם לי"א היא לגבי פרוסה של חמץ שנתערבה בתוך פרוסות מצה ואינה ניכרת ולדעת סתם אין הפרוסה בטלה, כיון שאם נתערב לח בלח, איסורו במשחו. וגם ביבש החמירו, בין במינו בין שלא במינו ולדעת י"א דוקא בלח, ששיעורו כשאר איסורים בנותן טעם, החמירו חכמים בחמץ במשהו אבל ביבש בשאר איסורים חד בתרי בטל ה"ה בחמץ בפסח.
ואם נתערב ככר חמץ הכי שלכו"ע לא בטיל דהוי דבר שבנין ואינו בטל אפילו ב 1000 (סימן ק"י).    וכדעת ר"ע בגמ'. אבל הט"ז סובר דלא קי"ל כר"ע וע"כ מח' הרי"ף והראש הוא אף בככר מצה שנתערב בככרות חמץ.

נתערב בער"פ- המח' בשו"ע נוגעת לפסח בלבד אבל בנתערב בער"פ עד הלילה דין חמץ כשאר איסורים (סע' ב') וא"כ בלח שיעורו בנותן טעם, וביבש בטל ברוב. [והינו מין במינו שאילו בשאינו מינו גם בשאר איסורים קי"ל דבעינן 60 משום דאם יבשלם יתן טעם-שע"צ]. אולם מוסיף המ"ב עפ"י האחרונים דבעינן שיהיו נאכלין כולם קודם הלילה דאל"ה חוזר וניעור בפסח עפ"י הרמ"א בסע' ד'.
היתר שנבלע בו חמץ ונתערב- יש דעה שיבש ביבש בטל חד בתרי אף בפסח, כאשר אין האיסור חמץ מחמת עצמו אלא רק אם נבלע בו חמץ כגון מצה שמצאו בה חיטה תפוחה שנאפתה עמה, ואח"כ נתערבה בשאר מצות ואז בטל חד בתרי אף בפסח. ואף שהמצה הוא ככר שלם מכ"מ לא מקרי דבר שבמנין כיון שאין איסורו מחמת עצמו אלא מחמת הבלוע. אבל האחרונים חולקים וסוברים שלדעה ראשונה בשו"ע בין האיסור בעצמו הוא עצמו, או מחמת דבר אחר, בכל מקרי לא בטיל, [ואילו לדעה שניה בכל מקרה מותר שהרי אף שהככר הוא דבר שבמנין, מכ"מ אין איסורה מחמת עצמה אלא מחמת הבלוע].

כלי חמץ שנתערבו בכלי פסח- אם נתערב בפסח דינו כיבש ביבש דלא בטיל ואסור להשתמש בהם בפסח. ואפילו הכלי חמץ אינו בין יומו ואף שהשו"ע מתיר נטל"פ מכ"מ זה דוקא בדיעבד כשכבר בישל אבל לכתחילה אסור להשתמש בכלי שאינו בן יומו.
ואם נתערב בער"פ, דעכ"פ קי"ל שתערובת יבש ביבש מותר, מכ"מ בכלים יש להחמיר דהוי דבר שיש לו מתירין. אולם אם הכלי אינו בן יומו ובמקום מניעת שמחת י"ט יש להקל בנתערב בער"פ.
      מאידך לסוברים שאם אין האיסור חמץ מחמת עצמו, אלא רק נבלע בו איסור, הרי הוא בטל חד בתרי אזי גם בכלים יש להקל.

נתערב חמץ במצה ונאכל אחד מהתערובת- האחרונים פסקו כשיטה כמותא בשו"ע ומכ"מ אם נאכל אחד מהם מותר לאכול השאר לכו"ע, כיון שמן התורה בטל ורק  מדרבנן אסור, ובדרבנן תלינן שזה שנאכל היה האיסור.
     ומכ"מ מתיר הפמ"ג שבתערובת יבש ביבש מותר למכור לגוי חוץ מדמי איסור שבו.



 
סעיף י'
מה דין אוכל שנתבשל בכלי חמץ לאחר שעברו עליו 24 שעות מהחמץ.

דין נטל"פ בפסח – רשב"א, רא"מ – איסורין שבמשהו אוסרים, אין אומרים בהם נטל"פ מותר, שהרי אין לך ביטול טעם יותר מביטול באלף ואפילו הכי אסור וה"ה בנטל"פ שהרי אם נתן טעם לפגם מותר כיוון שלא כדרך הנאתו, אז איסור משהו החמור יותר אוסר אף שלא כדרך הנאתו.
       תה"ד – גדול אחד שאם מדובר ב – 2 קולות 1. משהו. 2. נטל"פ שמא גם האוסרים יקלו שמתבטל. אך תה"ד אוסר.
      אבל ראש – באיסור משהו שהחמירה תורה יש עליהם שם איסור ולכן אסור, אבל כשהוא פגום נפקע איסורו כמו נבלה (סז:) [וא"כ לדעת זו אפילו אין 60 כנגדו].
      ב"י – מכ"מ סבי המתיכין על האוסרין.
נטל"פ שנפסד לגמרי – רשב"א – אם האיסור נפסד כ"כ עד שהפך כעפרא בעלמא אין כאן איסור כלל. (אבל נטל"פ שאמרו הוא באופן שהוא אכיל אלא שמחמירים מחמת חומרת איסורו שאפילו נטל"פ אסור).
כיצד נוהגים במקום שאין מנהג ידוע – תה"ד – במקום שאין מנהג ידוע יש להוכיח שהמיקל לא הפסיד
והמחמיר ת.ע.ב.
פסק שו"ע שנותן לפגם מותר גם לפסח.
      רמ"א – ויש מחמירין וכן נוהגין באלו המדינות [ואסור באכילה והאחרונים כתבו שאיסורו גם בהנאה] ובמקום שש מנהג להחמיר אפילו משהו ונטל"פ אסור. [והיכן שאין מנהג ידוע פסק המ"א כתה"ד שיש להורות שהמקל לא הפסיד והמחמיר ת.ע.ב.].
הנאה מנטל"פ לאחר הפסח – חוק יעקב – חמץ שנפסד לאחר זמן איסורו ג"כ אסור בהנאה כבסימן תמה, ומכ"מ אינו יכול לאסור התערובות דזה לא נקרא הנאה, דמפסיד המאכל.
מקרים בהם מקילים במשהו + נטל"פ – 1. כאשר החמץ הוא ריח + נטל"פ +משהו.
2. יש להקל למכור לעכו"ם.
3. פמ"ג – ביום אחרון של פסח מותר אף באכילה.            

 
סעיף י"א.

באר הדין והטעם בענין ביטול חמץ שנתערב לפני הפסח, באמצע הפסח ולאחר הפסח.

חמץ בנתערב אחר הפסח- פסחים ל. אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו, בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו. שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר, כר' שמעון. ומקשה הגמ' ומי אמר רבא הכי והא אמר רבא ר' שמעון קנסא קנוס הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא. ה"מ בעיניה אבל ע"י תערובת לא.
      רש"י- ואפילו שהה החמץ בפסח בעין ועבר עליו מכ"מ לא קנס לאסור כשנתערב בתערובת.

ביטול במזיד לאחר הפסח- ר' יונה- אפילו עירבו במזיד מותר.
     רא"ש- והלא רבא התיר רק שנתערב מעצמו ולא בידיים. והוי בכלל שאר איסורין שאם ביטלן במזיד אסורים.

שיעור ביטול- טור- אין להתיר פחות מ 60 כשאר איסורין.
      אבל רמב"ם א, ה- חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אם נתערב בין במינו בין שלא במינו ה"ז מותר לאכלו. [כמשמעות הגמ'].

חמץ בעין שעבר עליו הפסח- רמב"ם א,ד- חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם אפילו הניחו בשגגה או באונס. [להוסיף לסימן תמ"ח]

דין ביטול בידיים- ר' יונה- אם בטלו במזיד קודם הפסח, כלומר שהיה יודע שהוא חמץ, וערבו עם דברים אחרים, שלא על דעת להשהותו אחר הפסח, מותר, כיון שכשעירבו לא הוי מבטל איסור בידיים מאחר ולא ביטלו ע"מ להשהותו לאחר הפסח.
אבל אם ביטלו במזיד ע"ד להשהותו אחר הפסח אסור משום דהוי כמבטל איסור לכתחילה.
     ב"י- דין ר' יונה שמותר להשהותו הוא דוקא בתערובת שאין עוברים עליה, ומותר להשהותה בפסח. שכן אם הוא דבר שעוברים על תערובתו אין נפק"מ בביטולו שהרי עבר עליו וראוי לקנסו.
     הג"מ- אם נתערבו חיטים חמץ בשאר חיטים כשרים ולא נודע אחר הפסח, אע"ג דקנס ר' שמעון מכ"מ די לו בזה שיוליך הנאה לים המלח, ויזהר שלא תהיה אפשרות שהגוי ימכור ליהודי אחר.
     ב"י- וא"כ גם לאחר שהוליך הנאה לים המלח אינו מותר אלא בהנאה אך לא באכילה ומשאיר בצ"ע.

פסק שו"ע 1. חמץ שנתערב קודם פסח ועבר עליו הפסח
2. חמץ שנתערב בפסח ועבר עליו הפסח בטל ב- 60.
3. חמץ שעבר עליו הפסח ונתערב אחר הפסח

     רמ"א- ואם נתערב בפחות מ 60 סגי ליה בהשלכת הנאת איסור לים המלח [ודוקא באופן שנתערב אחר הפסח ואז מותר עי"ז באכילה. לדעת שו"ע והטור דבעינן 60. אבל אם נתערב קודם הפסח וכ"ש בתוך הפסח, שעובר על התערובת בבל יראה, אינו מותר אחר הפסח ע"י פדיון. אלא בהנאה בלבד אבל באכילה אסור כיון דטעים טעם חמץ]
      והט"ז מתיר אף באכילה אבל מ"ב חולק כרוב האחרונים ומובא בשע"צ שהגר"א כתב שלפי הג"מ מותר ע"י פדיון גם באכילה לאחר הפסח ואף שנתערב תוך הפסח מכ"מ אין המ"ב פוסק כן להלכה.

 
דין תערובות חמץ לאחר הפסח (1)(2)(3)
לח בלח / יבש בלח [דשיעורו בעלמא בנותן טעם] יבש ביבש
מין בשאינו מינו מין במינו

אפילו חד בתרי בטל ומותר לאחר הפסח באכילה.

נתערב קודם הפסח נתערב בפסח נתערב אחר הפסח
הערה-לא ברור בשלב זה האם כשנתערב מין במינו שיש להקל זה דוקא בנתערב לפני הפסח או בכל ג' המצבים ועכ"פ הדין המובא במ"ב הוא כדלקמן:
כיון שמהתורה מין במינו בטל ברוב אפילו אם נתערב חד בתרי ועבר עליו הפסח
מ"א-מותר באכילה ובהנאה.
א"ר-מותר בהנאה בלבד.
חמץ שנתערב ב 60 מותר באכילה [ואף לדעת המחמירים בס"ד שחמץ חוזר ונעור בפסח, מכ"מ אם נתערב עד אחר הפסח מותר לכו"ע] קודם שנתערב עובר על החמץ בבל יראה אבל אחר שנתערב כבר נתבטל ואם נתערב בשוגג ב 60-אם משהה עובר איסור דחמץ בפסח אפילו במשהו אסור להשהותו מכ"מ לא עביד מעשה בידיים ולכן אם עבר ושוהה אפילו במזיד מותר לאחר הפסח כיון שלא עבר מן התורה בבל יראה ומותר לאחר הפסח באכילה. לדעת שו"ע עפ"י הטור- אם נתערב בשוגג ב 60 מותר באכילה.
יש אחרונים שסוברים שאם נתערב אחר הפסח בין במינו בין שלא במינו ברוב סגי דלא קנסו לאסור בנתערב אחר הפסח כשההתר רבה על האיסור.
ולדינא- במקום הפסד מרובה או שעת הדחק יש לסמוך על האחרונים המקילים.
חמץ שנתערב פחות מ 60 שו"ע- אסור [בסימן תמ"ב פסק השו"ע שעובר על תערובת חמץ כזית בבל-יראה אף שאין כזית בכדי אכילת פרס, כל שאין 60 לבטלו]
פחות מכזית חמץ שנתערב פחות מ 60 בסימן תמב, פסק המ"א שאם אין בתערובת כזית חמץ לכו"ע אינו עובר בבל יראה.
ומכ"מ פוסק המ"א שאסור באכילה אחר הפסח משום דטעם חמץ הוא טועם ואסור בלא פדיון אבל בית מאיר חולק שהרי לא עבר בבל יראה על התערובת הזו וא"כ מדוע לא מותר באכילה ואחר הפסח לא שייך לאסור משום שטועם טעם חמץ ומשאיר הבה"ל בצ"ע
מערב לכתחילה אסור לערב חמץ לכתחילה קודם הפסח ב 60 כדי לאוכלו בפסח, אבל מותר לערב ב 60 כדי להשהותו אחר הפסח [אף דעתה קודם פסח הוא זמן היתר מכ"מ כיון שמיחד כדי להתירו בפסח נראה כמבטל איסור, ובדיעבד אם ערב, מסתברא דמותר לאחר הפסח כיון שיש לו מקילים לערבו לכתחילה אפילו כדי לאוכלו בפסח עצמו כבסימן תנ"ג סק"כ]

אם ערב במזיד דינו כמבטל איסור לכתחילה כבסימן יו"ד צט ס"ה

ואם ערב במזיד, ביטל איסור בידיים ודינו כבסימן צ"ט יו"ד ס"ה.

כללים:
1. חמץ שעבר עליו בבל יראה שעבר עליו בפסח, אסור גם אחר הפסח באכילה ובהנאה. ומכ"מ אם נתערב אחר הפסח-מותר באכילה, אם נתערב בשיעור המותר.
2. חמץ שנתערב בתערובת ואינו בעין, בין בפסח ובין לפני פסח, בשעור שאינו מתבטל, יש חיוב מהתורה לבערו, ואף לאחר הפסח אסור בהנאה ובאכילה.
3. חמץ שנתערב באופן שבטל מדאו', אמנם אף מדרבנן אסור להשהותו, אולם אם עבר ושהה מותר בדיעבד אף באכילה.

סימן תמ"ח
סעיף ב'.

שכן גוי שהביא לישראל חמץ בשביעי של פסח, מתי החמץ אסור לאחר פסח ומתי מותר.

שכן גוי המביא מתנת חמץ בשביעי של פסח – בעל העיטור – ומן הדין יש להחמיר ממה שנוהגים עכשיו שישראל מקבל דורין חמץ של גוי מן המנחה ולמעלה, שנעשה חמץ של ישראל, שעבר עליו הפסח אסור בהנאה.

      ראש – על הישראל לומר שאינו רוצה שתקנה לו רשותו ואז לא תקנה לו בע"כ. [ומשמע שצריך שיוציא מפיו]. והעיקר שלא יקבל מידיו או שיראה שמרוצה בחמץ כי אם קיבלו אסור בהנאה אחר הפסח משום חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ואף שהוא י"ט אחרון של פסח. [מכ"מ לא פליג רבנן בין שביעי לשמיני בכל הדברים –מ"א].

      רשב"א – אם הישראל שותק ולא אומר כלום, לא קנתה לו רשותו. (ב"מ צו:) דהתירא, ניחא ליה דליקני ואפילו שהחצר משתמרת, ולא עוד אלא שאפילו בי"ט ראשון דהוא דאו', אינו אסור כשהניחו הגוי בחצר המשתמרת. [ומשמע שיכול אפילו לשתוק].

פסק שו"ע אם אינו יהודי מביא לישראל דורון חמץ ביום אחרון של פסח:
1. לא יקבלנו הישראל.
2. וגם לא יהא ניכר מתוך מעשיו שחפץ בו דהינו שאסור לומר, הנח בחצרי או במקום מיוחד.
3. וטוב שיאמר שאינו רוצה שיקנה לו רשותו. [ואף שמצד הדין אין חצרו קונה לו בע"כ. מכ"מ לרוחא דמילתא יאמר בפירוש שאינו רוצה ולא עוד שאם אומר לו בפרוש שאינו רוצה, הרי שמותר להראות לו מקום להניחו, ומכ"מ יכפה עליו כלי עד הערב. ואם הביא סמוך לצאת החג שאין חשש שיאכלנו אין צורך לכפות עליו כלי, ואם זה בעצם חוה"מ עליו לבנות מיצה 10 טפחים ובשע"צ מביא עוד עיצה שיכול לומר שיניחנו בבית הגוי עד למחר, ומותר ואע"פ שגילה דעתו שחפץ בחמץ מכ"מ לא קיבלה בידו ולא השאירו בחצרו]





סעיף ג' ,ד'.

האם מותר למנות גוי לשלוח למכור חמצו לרב במכירה הנוהגת בימינו.
האם מותר לתת לגוי חמץ במתנה ע"מ להחזיר.

מכירת חמץ לגוי או שנותן במתנה-תוספתא- ישראל וגוי שהיו בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי הוא מוכר לגוי, או נותנו לו במתנה וחוזר ולוקח ממנו אחר הפסח ובלבד שיתנהו לו במתנה גמורה, ורשאי ישראל שיאמר לגוי, עד שאתה לוקח במנה קח במאתיים שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח.
     רמב"ם ד,ז- אבל לא ימכור ולא יתן לו על תנאי ואם עשה כן הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא.
[ה"ה-כדין מי שמפקיד חמצו ביד נכרי העובר בלאו].
     ר' ירוחם בשם בה"ג- ובלבד שלא יערים [ב"י- היינו שלא ימכור או יתן על תנאי. אבל ליתן לגוי במתנה גמורה ולחזור וללקחו אחר הפסח אע"פ שהוא הערמה גדולה, מכ"מ מותר מאחר ומוציאו מרשותו].
מתנה ע"מ להחזיר- תה"ד- מי שיש לו עניני חמץ ורוצה ליתנם לגוי, חוץ לבית במתנה גמורה, ואתו הגוי לא יגע בו, אלא ישמרם עד אחר הפסח ויחזור ויתנם לו מותר כל שמוכר לו במכירה גמורה בדבר מועט בלי שום תנאי או שיתן לו במתנה גמורה אבל מתנה ע"מ להחזיר לא מהני משום חומרא דחמץ.
     ב"י- מדייק בתה"ד שנתינת מתנה לגוי נעשית דווקא בגוי שמחוץ לבית.
פסק שו"ע- סע' ג'  1. חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה אפילו הניחו שוגג או אנוס. [דקנסוהי רבנן       הואיל ועבר עליו בבל יראהובל ימצא אף בשוגג כגון שלא ידע מאותו חמץ].
 2. ואם מכרו או נתנו לגוי שמחוץ לבית קודם הפסח, אע"פ שהישראל יודע שהגוי לא יגע בו      כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו- מותר ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה      בלי שום תנאי או שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט.
 3. אבל, מתנה ע"מ להחזיר לא מהני. [אע"פ שבכל התורה מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה אם התקיים        התנאי, כאן הצריכו חכמים מתנה גמורה משום חומרא דחמץ].
חמץ שנשאר ברשותו באונס- לפי שו"ע אף בחמץ שעבר עליו הפסח באונס- אסור בהנאה. דהינו אף שידע שיש חמץ אלא היה אנוס, שלא היה יכול לבערו ואע"פ שלא עבר בבל יראה מכ"מ קנסוהו התרא אטו איסורא.
     ובה"ל דן במקרה בו בוטל החמץ אך לא ביערו מחמת שוגג או אונס, האם יאסר או שמא כיון שעכ"פ קיים הדין מדאו' אין לאוסרו. וראיה למחמירים ממה שפסק שו"ע סע' ה' שאם בדק ובטל חמצו לפני פסח, ומצא אחר הפסח אסור חמצו וכ"ש כאן שלא בדק אף שהוא באונס. ואלו המתירים שם מתירים גם כאן ולדינא פוסק הבה"ל לסמוך על המקילים בהנאה במקום הפסד מרובה.
      ועוד מובא בשם הרדב"ז שנשאל בחיטים שנלתתו ע"י נכרים לצורך טחינה בריחים של ישראל למחרת הפסח.
ופסק הרדב"ז שמותר לערבם בחיטים אחרים ולטחון הכל ולמכור לישראל מהסיבות כדלקמן:
1. בבדיקת החיטה נמצא כי היא יבשה ולא הגיעה לידי חימוץ ולא לידי ביקוע.
2. הוי זמן איסורו דרבנן, והוי איסורא דרבנן בזמן דרבנן.
3. טעמה לאיסור משום קנס והכא לירא למקנסיה דאנוס היה.
4. לא עבר על בל יראה ובל ימצא כיון שבי"ט אין יכול לבערו.
5. כיון שלאחר זמנו אינו אסור אלא מדרבנן מבטלין אותו ברוב לכתחילה כקל שבאיסורין דהני תרומת חו"ל דמבטלין ברוב לכתחילה וע"כ התיר הרדב"ז לערבו מעט מעט עם שאר חיטה ולמכרו אפילו לישראל.
    ועוד מביא בשם בית הלל, בישראל שנתן חיטים לטחינה בריחים של גוי לפני הפסח, ונטחנו ונאפו בשביעי של פסח והביא לישראל מיד לאחר הפסח והתיר לקבל הדמים בעד הפת. והגוי יאכל או ימכור לגוי אחר. והחק יעקב הסכים שמותר אף באכילה מטעם שמא החליף הגוי את הדגן והוי רק ספק חמץ שעבר עליו הפסח. ובית מאיר התיר באכילה מטעם שלא כל האונסים שוים ובאונס גדול כזה ודאי לא קנסוהו חכמים, כיון שלא היה יכול להעלות על דעתו.
      ועוד מקרה כזה מובא שהניח ישראל חיטים בריחיים והגוי אמר שלתתו וטחנו. והב"י התיר דיש כאן הרבה ספקות להקל ופמ"ג מחמיר שיחליף העכו"ם בחיטים אחרים היכן שדרך אנשי המקום ללתות החיטים קודם הטחינה .
      אך בשע"צ מתיר הקמח עצמו היכן שאין הגוי רוצה להחליף משום ס"ס 1. שמא לא הספיק להחמיץ.  2.  שמא לתיתה היתה לאחר פסח.  3. באונס שלא היה מעלה על דעתו אין לגזור.
מכירת חמץ לישראל מומר- אסור למכור חמץ לישראל מומר דדינו לישראל לכל דבר ועובר עוד משום "לפני עוור" והחמץ אסור בהנאה אחר הפסח וה"ה לבן מומרת שאביו גוי.
ובדיעבד אם מכר לו בדבר מועט מפני שמכירו ויודע שיחזיר לו אחר הפסח מאחר וטעה וסבר שדינו כגוי יש להתיר במקום הפסד מרובה ובאופן שהמומר יחליף החמץ של גוי אחר או ימכרנו והכסף יהיה מותר .(תמג).
מכירת חמץ לגוי המתגורר בית הישראל- בשו"ע פסק שיש למכור לגוי שמחוץ לבית והאחרונים פסקו שאין קפידא בגוי הגר עם ישראל ובלבד שהחמץ לא יהיה ברשות ישראל. ואם העכו"ם קנוי לישראל לצמיתות כעבד, הרי שהוא ביד ישראל, ולא יוצא מרשות ישראל.
האם צריך להוציא החמץ שנמכר מרשותו- אמנם עכת החמץ הוא רק פקדון אצל הישראל ובלא אחריות ובאופן רגיל סגי במחיצה (ת"מ) אולם כאן כתבו האחרונים דגרע משום שהגוי יודע שעיקר החמץ של הישראל ולא יגע בו ומהני חמצו של ישראל. וגם יש לחוש שיבוא לאוכלו דלא בדיל מיניה וע"כ אף אם עשה מחיצה או נתנו בקרו זוית ג"כ לא מהני. ולכתחילה פוסק המ"ב כמותם אולם דיעבד אין לאסור כל שנעשתה המכירה כדת ואפילו לא יחד לו מקום. שהרי החק יעקב פסק שאף כאן סגי במחיצה י' טפחים ולא הצריכו להוציאו מרשותו אלא כדי שיקנה העכו"ם במשיכה.
ואם יש לו הרבה חמץ וא"א להוציא מביתו, ימכור לו גם את החדר והוי כמו שמכר לו חוץ לביתו וקנין החדר הוא בכסף עם שטר ואם חושש לתת לו השטר סגי בכסף בלבד. ומכ"מ צריך למכור לו המפתח כדי שיוכל להכנס מתי שירצה ליטול חמצו, או שהמפתח יהיה זמין לגוי אף שהוא ברשות ישראל.
ולכן אסור ליתן מנעול בכדי למנוע מהעכו"ם ליקח חמצו ואם עשה כן משעה שמכר אפילו בדיעבד החמץ אסור דאין גמירות דעת של הגוי. [ולפי הט"ז עובר בבל יראה אך הנוב"י כתב שאין עובר בבל יראה-שע"צ] אבל אם רק אח"כ נתן מנעול, אף שאסור לעשות כן מכ"מ החמץ לא נאסר.
גוי לא רוצה להחזיר את החמץ אחר הפסח- אם הגוי שילם עבור כל החמץ אין לתבוע אותו בדיניהם או לכפותו. ואם שילם חלק והשאר במלווה ואינו רוצה לשלם היתר, מותר לתובעו. ומכ"מ אסור לישראל אחר לרכוש החמץ מהגוי ואם קנה צריך להחזיר לבעלים הראשונים. ואם שילם יותר משווי מחזיר לו לפי שיעור.
עשית שליח ליתן במתנה לעכו"ם או למכור- יכול להקנות החמץ לנכרי ע"י שליח או אשתו. אבל לא יכול לעשות שליח גוי דאין שליחות לגוי ואין מכירתו מאומה. וכן אין יכול להקנות לשליחו של הגוי דלא רבתה התורה שליחות אלא בישראל.
      ובה"ל מביא שהש"ך בחו"מ רמג כתב שיש שליחות עכו"ם לעכו"ם.
ומכ"מ היכן שהחמץ הובא לישראל ע"י שליח גוי, המכירה קיימת שהרי מדעת המוכר הוא הובא ומעשה השליח כקוץ בעלמא. [ אבל א"א לזכות לשליח גוי את הבית עם החמץ].
     מחנה אפרים- אין שליחות לעכו"ם דוקא כשקנין נעשה ע"י שליח אבל כאשר קנין נעשה בכסף, אזי בעל החמץ הוא שמקנה לבעל הכסף שלא באמצעות השליח. ולפי"ז אפשר להקנות חמץ לעכו"ם כאשר הכסף הובא ע"י שליח אולם יש חולקים עליו.
כיצד עושה קנין מתנה בגוי- 1. ע"י הגבהה או משיכה בדבר שא"א להגביהו.  ובלא שום תנאי דשמא יבטל התנאי ותבטל המתנה למפרע ועבר על בל יראה.
דעות לגבי כיצד עושה קנין מכירה בגוי- 1. בכסף.  2. במשיכה לרשותו או בהגבהה.  3. קנית מטלטלין אגב קרקע.  4. קנין חצר.  5. קנין חליפין דהינו קנין סודר [ובלבד שהסודר של הגוי. כוין שדווקא בישראל מועיל סודר של עדי הקנין משום שבישראל זה מטעם זכיה שמזכין להמקנה ולעכו"ם אין דין זכיה].
     מ"ב- לענין דינא יש מפקפקים בקניינים האחרונים משום שלדעתם הם דוקא בישראל ולדינא צריך להקנות בקנין גמור ומוסכם לכו"ע דהינו בכסף ובמשיכה יחד, מאחר ונוגע באיסור דאו'.
ולכל הפחות במשיכה בלבד דמועיל לרוב פוסקים.
      ודיעבד אם עשה באחד מהקניינים הנ"ל ועבר עליו הפסח- מותר.  1. חמץ אסור פסח אינו אסור אלא מדרבנן. 2. לא עבר על בל יראה כיון שהחמץ בפסח אינו ברשותו, אלא שהכתוב עשאו ברשותו כדי שיעבור על בל יראה ולכן סגי בגלוי דעת בעלמא שאין רצונו לזכות בו מוציאו מרשותו.
     כמו"כ אפשר להניח חמצו בחדר של ישראל אחר המוכר חמצו לנכרי ובלבד שמודיעו על כך ויעשהו שליח למכור ואם הניח שלא מדעתו אסור לאחר הפסח מאחר והישראל השני לא הקנה והגוי לא ידע שקונהו.
מאידך ניתן לומר לגוי הא לך חמץ ותן לי חמץ אחר הפסח.
אופן מכירה בפועל- שו"ע כתב שמוכר מכירה גמורה בדבר מועט ובאופן זה ודאי שאין לחוש לביטול המקח שהרי הגוי יודע שהחמץ שווה יותר. והישראל רוצה להקנות כדי שלא ישאר ברשותו, לכן מעדיף למכור לחברו הגוי שמסתמא יחזיר לו אחר פסח.
    ובה"ל מביא שהמנהג למכור בשווי האמיתי של החמץ אלא שמקבל דמי קדימה והשאר זוקף במלווה חו"מ קצ ואין למכור במחיר מופרז  דהוי בטול מקח. ודיעבד לא מעכב כיון שנחשב כמקח בדיניהם.
כמו"כ חייב המקח להזכיר את סכום הקניה ולא להסתפק באמירה שמוכר לו החמץ. ולפיכך צריך לפרט סוגי החמץ, כיון שאם אין יודע מה קונה ממילא אין יודע את שויו ודיעבד אין מעכב.
וצריך לפרט שם הגוי הקונה בשטר.
ואע"ג שיש לכתחילה למכור בכסף ובמשיכה מכ"מ אם אין החמץ מרובה וא"א למשוך כולו או שהגוי מצוי בעיר אחרת, ניתן למכור בשאר קניינים הנהוגים כגון לחיצת יד או נתינת פרוטה או מסירת מפתח [ובלבד שלא יאמר לו שמוכר לו המפתח] וכן כל דבר לפי מנהג הסוחרים.
וכן מועיל למכור בקנין אגב הינו שמוכר או משכיר לנכרי קרקע או חדר ואגבן ואמר שיקנה החמץ המצוי שם וקרקע נקנית לנכרי בכסף עם שטר. ובשכירות די בכסף וא"צ שטר ואף שנותן לו רק דמי קדימה ושאר הכסף יזקוף במלוה.
ישראל שקנה חמץ מעכו"ם ועדיין לא בא לרשותו- אם נתן כסף ולא משך, לכתחילה צריך למכור כשאר חמץ שיש לו כיון שיש פוסקים שכסף קונה בין ישראל לגוי אבל דיעבד כשלא מכר ועבר עליו הפסח-מותר כיון שלרוב פוסקים אין קונה אלא במשיכה. אבל אם משך, אע"פ שלא נתן כסף ועבר הפסח יש לאסור.
ואם מנהג הסוחרים לקנות בכסף מחמיר הפמ"ג לאסור גם במקרה הראשון.
מתנה ע"מ להחזיר ונתקיים התנאי- דאם הגוי לא החזיר לא נתקיים התנאי והחמץ הוא פקדון ביד הגוי ישראל עובר בל יראה ואין זה גזל ביד עכו"ם שהרי נתן לו מדעתו דרק לאחר הפסח הוי גזל בידו.
ולא רק אלא גם מכירה ע"מ להחזיר לא מהני ובבה"ל מסביר כי כיון שהתנאי תלוי באחר ושמא לא יקיים התנאי וא"כ מכניס עצמו בספק איסורא דאו' של בל יראה.
והמ"א כתב שאם אומר "הריני נותן לך ותחזירהו לי" שרי מדינא והבה"ל  אין פוסק לכתחילה אלא דיעבד.
פסק שו"ע סע' ד' שרשאי ישראל לומר לגוי בשעה חמישית או קודם, עד שאתה לוקח חמץ במנה קח במאתיים שמא אצטרך ואקחנו ממך אחר הפסח, אבל לא ימכור לו על תנאי ואם עשה כן עובר בבל יראה ובבל ימצא. [ואחרונים כתבו שיכול אף להבטיח לו שיקנה ממנו בחזרה ויתן לו רווח].
מכירה על תנאי- כאשר הציב תנאי אזי כל שלא נתקיים התנאי אין מכירה ועובר בבל יראה. ואם אמר הריני נותן לך מעכשיו ע"מ שתעשה דבר פלוני, שייך החמץ לגוי מעכשיו כל שנתקיים התנאי לבסוף ובזה גם אסור משום חומרא דחמץ כבסע' ג'.
וכן אסור לומר לגוי אני מוכר לך החמץ ע"מ שלא תמכור לאף אחד אלא לי דהוי לשון תנאי ואם יעבור הגוי וימכור נמצא שמתבטלת המכירה למפרע, והחמץ לא היה קנוי לגוי מעולם ועובר ישראל על בל יראה.
ואם אמר שמוכר לו מכירה גמורה וזכות אני משאיר לי שאם תרצה למוכרו  לא תמכור אלא לי, יש מתירים, דהא אפילו יעבור הגוי וימכור לא תתבטל המכירה בשביל זה כיון שלא אמר לו בלשון תנאי ורק מכירת הגוי תהיה בטלה. אולם שע"צ אוסר כיון שמשאיר לו זכות בגוף החמץ חו"מ רמא סמ"ע סקטו.






סעיף ה'.

דין חמץ הנמצא בבית ישראל לאחר הפסח.

חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח – בירושלמי איתא הפקיד חמצו בי"ד, אחר הפסח מהו, ר' יוחנן אמר אסור,ר"ל אמר מותר, ר' יוחנן חייש להערמה ר"ל לא חייש להערמה כלומר לא חושש שמא לא יפקירנו ויאמר הפקרתיו.

     ראש – והלכה כר' יוחנן. יבמות לו. (נוב"י דן אם כלל זה קיים גם בירושלמי).

האם מותר בהנאה – בעל העטור – מה שאסור זה באכילה אבל בהנאה – מותר. [ב"י מנמק שבאכילה שבהנאה  מרובה יש חשש להערמה טפי אבל באיסור אכילה אין חשש להערמה וע"כ מותר בהנאה].

      טור – ואין טעם נכון לחלק בין אכילה להנאה.

פסק שו"ע חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אסור אע"פ שביטלו.

בדק החמץ, וביטלו או הפקירו – אע"ג שביטל את החמץ אינו עובר על בל יראה מכ"מ חששו חכמים שאם נתיר חמץ שביטלו, יניח אדם את חמצו לאחר הפסח ויאמר שהפקירו קודם הפסח כדי שיהיה לו מותר ולכן אסור ף בהפקירו ואסור אף בהנאה.
      ואפילו בדק כמו שצריך ונמצא החמץ ג"כאסור וכן פסקו הפר"ח וא"ר ונוב"י וחת"ס וגר"ז.
     אבל יש פוסקים שהביאו את הרשב"ץ שכל שבדק וביטל ונמצא אח"כ, הרי שעשה הכל כדין אף שאוסרים באכילה מכ"מ מתירים בהנאה והמ"ב פוסק להקל בהפסד מרובה.

     ובסע' ג' בבה"ל "ואפילו" הביא תשובת הרדב"ז שמקל לערב חיטה שלתתו אותה ביום אחרון של פסח מעט מעט בהיתר ולמוכרו לישראל בהתקיים התנאים הבאים: 1. החיטה לא נבקעה ולא החמיצה. 2. זמן איסורו היה מדרבנן והוי איסור דרבנן בזמן דרבנן. 3. אין טעם לקנוס כיוון שהוא אנוס. 4. לאחר זמנו אין איסור אלא מדרבנן ומבטלין אותו ברוב לכתחילה נקל שבאיסורין כגון תרומת חו"ל שמבטלים אותו ברוב לכתחילה ומותר אפילו לעצמו.

לזכות בחמץ לאחר שהפקירו – מי שהיה בספינה או בדרך ויש איתו חמץ. אך אין גוי שיוכל למכור לו. עליו להפקיר את החמץ בפני עדים. ואחר פסח רוב הפוסקים מצדדים שאסור לחזור ולזרות בו ובהפסד מרובה, יזכה בו וימכרנו לגוי או שיחליפנו בדבר אחר. (דחמץ אינו תופס דמיו בדיעבד תמג). והמ"ב כתד שבמקרה שהיה בדרך ונזכר שיש לו חמץ ואין לו למי למכור ועמד והפקיר בפני 2 עדים. הרי שיוכל לסמוך על המקילים ולזכות בו אחר הפסח כיוון שלא היה החמץ בידו, ולא היה יכול למכור או לבער כתיקון חז"ל, וכל מה שיכל לעשות הוא להפקיר מצד הדין כדי לא לעבור בבל יראה וא"כ אין לקנסו לאתר חמצו כשחוזר וזוכה בו.        
סעיף ו',ז'.

האם מותר להאכיל לכלב של הפקר מחמץ שלו, או מחמץ הפקר, בפסח, ולאחר הפסח?

האכלת בהמת הפקר מחמצו בפסח-ירושלמי- אסור להאכיל חמצו בפסח אפילו לכלב של הפקר שאינו נהנה בו כלום.
האכלה מחמץ הפקר- מהרי"ל- אסור להאכיל בהמת חברו בחמץ שמצא בתוך הפסח.
האכלת חמץ ע"י גוי- אגודה- אסור ליתן בהמת ישראל לגוי להאכילה בימי הפסח משום שמאכיל אותה פסולת שכר אך בסתמא כשאינו ידוע מותר.
פסק שו"ע סע' ו' אסור להאכיל חמצו בפסח, אפילו לבהמת אחרים או של הפקר.
האכלה בחמץ שעבר עליו הפסח- שו"ע מירי שמצא חמץ בפסח בביתו, או ער"פ אחר משעה שישית וקיי"ל שכשם שאסור להאכיל בהמתו, דמקרי הנאה, כן אסור להאכיל לבהמת הפקר וכתבו האחרונים דהוא הדין שאסור להאכיל בחמץ שעבר עליו הפסח.
פסק שו"ע סע' ז' אסור ליתן בהמתו לגוי להאכילה בימי הפסח אם הוא יודע שמאכילה פסולתשל שעורים שהוא חמץ. [מב- מדובר שנותן לו בחינם או בשכר, והרי הוא נהנה מחמץ בפסח שמפטם בו העכו"ם את בהמתו, ואסור להינות מחמץ בפסח ואפילו הוא של עכו"ם ואם לא ידוע שיאכילנה חמץ, אין לחוש ומותר.
ואם נתן לו בהמתו זמן רב קודם הפסח ע"מ שהנכרי יזין אותה משלו ולא מתנה אתו שיאכילנה חמץ אז מותר אף שיודע שמאכילה חמץ.]
בהמה שאכלה חמץ בפסח-אם עבר ונתן בהמתו לעכו"ם וזה האכילה חמץ, אין לאסור בשרה בשביל זה עפ"י יו"ד ____ סע' א'.
בהמה שאוכלת חמץ בפסח בין של יהודי ובין של גוי, דעת הפמ"ג להתיר החלב אחר מעל"ע שאכלה חמץ ויש מקילים אפילו בו ביום אם אוכלת שחרית וערבית מדברים המותרים.
מה הדין כאשר חמץ הוא המזון היחיד- א. כאשר הנכרי מאכיל משלו- מוכר הבהמה לנכרי עפ"י קנינים ביו"ד שכ. והבהמה תהיה אצל הנכרי בפסח. או שיקנה לנכרי את הבהמה עם הרפת. ובפסח מתעלם מהם לחלוטין.
ב. כאשר ישראל מוכר את הבהמה עם מזונות החמץ- יש אוסרים משום דמהני כהערמה דכל עיקר המכירה כדי שיזין אותה חמץ. ולכן ימכור הבהמה לנכרי אחד ואת המזונות לנכרי אחרי ומותר לקשר ביניהם.
ג. אם אין מאכילה חמץ גמור- מוכרה לנכרי עם הרפת והמזון.
ד. אם לא מוכר אותה ואין נותן לה חמץ גמור אז יתן במקום יבש וגם יבער את המותר כדי שלא יחמיץ מהריר שלה.  תסו ב.

סימן ת"נ
סעיף ג'.
ישראל וגוי שיש להם שותפות בתנור.

ישראל וגוי השותפים בתנור- תשובת רש"י- על הישראל להתנות קודם הפסח, שהגוי יטול את שכר האפיה בפסח והישראלי טול דמים כדמי שכירות של התנור על אותו שבוע של פסח.
     הג"מ- לענין בשבת, אסור לומר לגוי טול אתה שכר התנור ביום שבת, ואני אקח בחול, ומכ"מ אם ישתתפו מתחילה מותר. אבל בפסח מותר להתנות קודם פסח, שהגוי יעבוד במשך השבוע של פסח, והישראל יקבל מעות עבור שכירות התנור באותו שבוע. לעומת זאת אם הם שותפים בשדה, לענין שבת, והרוח של השדה מתחלק ביניהם. א"כ מה שגוי עובד בשבת, הוי כשליחו של ישראל. אבל כאן בתנור כיון שנטל את דמי שכירות התנור מתחילה מותר.
    מרדכי- יש להתנות קודם הפסח שגוי יטול שבוע של פסח, וישראל יטול שכר שבוע שאחר הפסח. [ולא הזכיר שיש ליטול דמי אותו שבוע קודם פסח].
פסק שו"ע ישראל וגוי שיש להם תנור בשותפות אומר לגוי קודם פסח, טול אתה של פסח ואני אטול אח"כ. [ואם לא התנה קודם הפסח, אסור לקבל אחר הפסח, את חלקו, ואפילו בכסף].
ישראל נוטל דמי שכירות כנגד רוחי הגוי בפסח- טז- בצורה זו, הישראל משכיר את תנורו למלאכה תמורת דמים, וכיון שהתנה לפני הפסח, יכול אחר הפסח לקבל אפילו ככרות חמץ חילופי דמיו.
     אבל הפר"ח אוסר שהרי מכ"מ נהנה מדמי שכירות כפי שווי החמץ שהיה בפסח בתנורו.
ישראל נוטל רוחי שבוע שאחר הפסח- באופן זה חולקים את זמן התנור, ואין ביניהם שום קשר באשר לרווחים, כיון שהגוי נוטל שכר שבוע של פסח. ואילו ישראל נותן שכר שבוע שאחר הפסח, בין מעט ובין הרבה. ואפשר בדרך זו.
ישראל מקבל חלקו בככרות שאחר פסח לפי ככרות שנאפו בפסח- באופן זה ניחא לישראל שיאפו חמץ בתנורו, שהרי הוא מקבל שכרו לפי מה שאפו, וא"כ נהנה מחמצו שבפסח, ועושה החלפה עם שותפו. ואסור בדרך זו.
הסכמת האחרונים-ישראל מוכר לגוי את חלקו בתנור לשבוע של פסח, ויקח ממנו הדמים קודם פסח, ובזה אין איסור אף של שכר שבת וי"ט מאחר והוא בהבלעה.
 
סע' ו'.

פועל נכרי שחייב בעה"ב במזונותיו, כיצד ינהג בפסח כשהנכרי קונה חמץ למאכל.
האכלת פועל שחייב במזונותיו בחמץ-ע"ז סג.  אומר אדם לחברו ןלפועלייו לכו ואכלו בדינר זה ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר ולא משום יין נסך ואם אמר צאו אכלו ואני פורע חושש משום שביעית ומשום יין נסך.
     [רש"י- אם פועליו גויים ונמצא מאכיל אותם יין נסך, והרי מזונותם עליו נמצא נהנה מיין נסך.]
    מרדכי- מותר לומר לעבדו בפסח הילך דינר זה וקנה ואכול אע"פ שיודע שיקנה חמץ, ואין זה כקונה חמץ אע"פ שמזונותיו עליו ולדעת המרדכי יכול לומר לו צא ואכול ואני פורע כיון שמה שאסור זה באופן שהקדים לחנווני דינר ואמר לו לתת מזונות לעבדו כשיגיע, דאז הוי מאכילו חמץ בידיים שהחנווני הוא שלוחו של בע"ב או נושא ונותן ביד, דהיינו שבע"ב לוקח החמץ מהחנווני לצורך העבד ונותן לו, ואז קונה החמץ במשיכת חמץ מן העכו"ם.
     אבל הטור כתב שאסור באופן שאומר לו צא ואכול ואני פורע, (אולם ביו"ד קלב ס"ד פסק הטור לאסור דווקא בנשא ונתן ביד, או שנתן לו דינר ואמר לו צא ואכול, אבל אם אמר לו צא ואכול ואני פורע, מותר. והפר"ח תירץ שהטור סמך על מה שכתב ביו"ד שהעיקר להקל וכן כתב הגרא, אבל חק יעקב כתב שבפסח חמיר טפי).
קנית חמץ במעותיו של גוי-ריב"ש-איסור גמור לקנות חמץ לצורך גוי במעותיו של גוי בחוה"מ, הן מחשש שמא יבוא לאכול, ואף עובר בבל יראה כיון שאין החמץ שייך לגוי שהוא בעל המעות, שהרי ישראל לא נעשה שליח לגוי (במ עא: ) וא"כ הוי כחמצו של ישראל.
     [והגר"ז מוסיף שאפילו אם לא מושך החמץ מרשות המוכר אלא רק נותן לו דמים בפסח ג"כ אסור לפי שיש דעה שישראל קונה מטלטלין מגוי בכסף בלבד]
פסק שו"ע 1. מותר לומר לעבד בפסח הילך דינר זה וקנה ואכול, אע"פ שיודע שיקנה חמץ.
 2. אולם אסור [ואם שכיר לו לשנה לא יאכל בביתו משום חשדא] אם אמר צא ואכול ואני פורע, והקדים דינר או
     נשא ונתן ביד.
 3. אבל אם אמר צא ואכול ואני פורע יש אוסרים ויש מתירים.
  רמ"א – אסור לקנות לגוי חמץ בפסח אפילו במעותיו של א"י.







סיכום דני אמירה לגוי.
אופנים האסורים.
1. הילך דינר זה וקנה לך חמץ מן החנווני ואכול- כיון שהישראל עצמו אסור לקנות לפועל חמץ בפסח, אסור לומר לגוי שיקנה לו חמץ, ואף שהגוי קונה לעצמו, ולא בשביל הישראל, מכ"מ כיוון שישראל נותן לו דינר ואומר שיקנה לו חמץ והגוי קונה בדיבורו, הרי נראה כשליחו, ובאופן זה אסור אף שהוא גוי שאין מזונותיו עליו.
2. הקדים דינר לחנווני-שו"ע-אסור. דהיינו נתן דינר לחנוני וצוה לתת לעבדו מזונות כשיבוא, ואז הוי כמאכילו חמץ בידים. שהרי חנווני נחשב עתה שליחו של בע"ב, ואסור אפילו אינו יודע בודאי שיקנה חמץ.
והנה ביו"ד קלב ס"ד מותר אפילו בהקדים לו דינר, כיון שמרשהו לבזבזו, וכאשר הוא נותן לבע"ב אין כבר דינר שיקנה לבע"ב. ולדעה זו מה שאסור זה באופן שאומר לחנווני "הא דינר זה בידך עד שתתן לפועל שלי".
אולם האחרונים חולקים ואוסרים בכל צורה שבה הקדים לו דינר. [וכ"ש שאסור אם נותן לו דינר בשעה שנותן החנווני חמץ לעבדו].
בע"ב נושא חמץ מהחנווני ונותן לפועלו-שו"ע- באופן זה אפילו לא נתן מעות לחנווני כלל אסור, דקנה החמץ במשיכתו מן העכו"ם.

אופנים שבמחלוקת.
צא ואכול ואני פורע-שו"ע בסתם- אסור . כאשר אומר לו "צא ואכול חמץ", או עכ"פ שיודע בודאי שיאכל חמץ, כיון שנותן לו החנוונימ לגוי, על דעת שיפרע הישראל, וא"כ החנוני הוא שלוחו של ישראל, והווי כמאכילו חמץ בידיים, וכיון שמזונותיו עליו נמצא שנהנה מן החמץ שמאכילו.
    שו"ע- יש מתירין- כיון שעדיין לא נתן המעות לחנווני, לא חשוב כחמצו של ישראל אלא כחוב בעלמא.
     והמ"א פסק לדינא כדעה זו אולם המ"ב כתב שלכתחילה יש לחוש לאוסרים בעבד ושפחה שמזונותיהן עליו שלא יאמר לו לקנות והוא יפרע אלא לשלם מזומן והוא יקנה מה שירצה.
תן לפועלי חמץ ואני פורע- לפי שיטת סתם אסור, וכנ"ל
    לפי שיטת יש מתירין- מותר. וכנ"ל
אופנים שמותר.
קנה לך חמץ בדינר שלך ואכול-מותר באופן זה – מ"ב.
הילך דינר זה וקנה ואכול – שו"ע- מותר. אע"פ שיודע שיקנה בו חמץ.
ילד שצריך לאכול מחמץ גויים-א. יקחהו לבית הגוי והגוי יאכיל בחינם, ואם לא רוצה בחינם ובטוח לו תשלום אח"כ, וישראל לא יקח כדי שלא יזכה בו. ומכ"מ לא יתן לו מעות קודם או בשעה שנותן לו את האוכל, דקונה חמץ בזה ואסור לכו"ע.
ב. אם הילד צריך לאכול דווקא בבית הישראל, יביא העכו"ם את החמץ לבית הישראל ויאכילו שם. ומותר החמץ יאסוף הגוי. ואם קשה למצוא בכל פעם גוי, יש להקל שיביא את כל האוכל בב"א אלא שיאמר בפרוש שאינו רוצה לקנות את החמץ [ע"מ שרשותו לא תקנה לו]. ועכ"פ לא יאכילנו הוא, [כיון שאסור לו ליגע [כבסימן תמו] וכן מטעם לתא דקנין]. ועדיף שיתן החמץ היכן שמטמין את חמצו המכור והילד יקח משם. ואם א"א אז יעשה מחיצה י"ט בפני החמץ ויכפה עליו כלי.
ואם יש סכנה אין לדקדק בכל זה, כדי שימהר באכילתו. כבסימן שכ"ח.
הנאה מהחמץ שקנה עבור הגוי- ברמ"א פסק עפ"י הריב"ש שאסור לקנות חמץ לגוי ואפילו במעותיו של הגוי. ובש"צ מביא עוד מהריב"ש שאפילו אם נאמר שאין הישראל רוצה שיקנה לעצמו משום איסורא, מכ"מ חמצו של הגוי ביד  הישראל ואחריותו עליו. כלומר אם יאבד החמץ יגיע  לישראל הפסד שהרי יצטרך להחזיר לגוי את כספו, וא"כ נחשב כחמץ של ישראל ועובר בבל יראה ואיסור בהנאה לאחר הפסח. אך אם לא כיוון להנותו לעצמו וגם לא קיבל עליו אחריות כלל בין בפשיעה בין בגניבה ואבידה כתב הפמ"ג שיהיה מותר באכילה ובהנאה אחר הפסח.
ישראל שציווה לגוי לקנות לו חמץ בפסח- אסור לישראל לומר לגוי  שיקנה לו חמץ בפסח, ואפילו לא יבוא לבית הישראל, דיש פוסקים שסוברים שיש שליחות לעכו"ם לחומרא. ובדיעבד אם קנה אך לא משך לרשותו אין לאסור אחר הפסח- רע"ק.
תיווך בין 2 גויי בסחורה חמץ- פמ"ג- גוי שרוצה לקנות תבואה מגוי אחר יש שם מעט חמץ מותר לתווך ביניהם כי לא בעד החמץ הוא נותן דמים.[משמע שאם זה חמץ גמור אסור לתווך ביניהם]וכן אם יש בהמה שטעונה חמץ מותר לפורקה משום צב"ח, אף שהגוי מחזיק לו טובה, וזה לכאורא כרוצה בקיומו של החמץ, מכ"מ מותר כיון שאין הישראל מכוון שיחזיק לו הגוי טובה.



 
סעיף ז'.

האם מותר להשכיר לגוי כלי שיבשל בו חמץ, או להשכיר לו רכב להוביל בו חמץ.
האם מותר להשתמש בכלי חמץ בפסח, ע"מ לחמם בהם מים לרחיצה, או לכביסה.

השכרת חמור לגוי בפסח להוליך עליו חמץ-תוספתא- מותר להשכיר בהמתו לגוי להוליך עליה חמץ.
     אבל בירושלמי- לא ישכיר ישראל בהמתו לגוי להביא עליה חמץ.
     מרדכי בשם ראביה- מותר לישראל להשכיר בהמתו לא"י בפסח להוליך עליו חמץ עפ"י התוספתא.
     ובתשובות גאונים-  יש לאסור הדבר וכמו שאסור ביין נסך עפ"י הירושלמי.
     ריב"ש- אע"פ שחמץ נכרי אסור בהנאה, מכ"מ מותר בשכרו מפני שאינו תופס דמיו, וחמור יין נסך
ש____ שיתפוס דמיו.
השכרת בית לגוי לשים בו חמץ בפסח- בירושלמי איתא לאסור.
    אגור- הכוונה שרק בפסח או בער"פ אסור להשכיר, דלא מסתבר לאסור להשכיר ביתו לגוי 30 יום קודם פסח, אפילו שיודע שיניח בו חמץ. ואף בפסח אין לאסור להשכיר אלא כשגוי אומר במפורש ששוכר הבית להניח בו חמץ וכמו שכירות בהמה אבל אם שוכרו לגור בו, אע"פ שודאי יכניס בו חמץ אין לאסור.
     רשב"א- ירושלמי אוסר באופן שהישראל יחשב ומשמרו.
השכרת כלי לגוי ע"מ שיבשל בהם חמץ- טור- אסור להשכיר כלים לגוי בפסח שיבשל בהם חמץ מפני שרוצה בקימו של האיסור כדי שלא יבקע הכלי מהחום. ועוד שהכלי עצמו אסור בהנאה, ואסור להשכירו לכתחילה אבל להשכיר חמור להביא חמץ מותר, כי החמור עצמו לא אסור אבל כן הכלי אסור.
פסק שו"ע  א. אסור להשכיר כלי לגוי בפסח כדי שיבשל בו חמץ. [ולגבי השאלה מביא בה"ל מח' באחרונים. ואם משכירו קודם פסח משמע באגור שמותר אף שרוצה בקיומו אבל הגר"ז אוסר והב"ח כתב להתיר כל שמשכירו 30 יום קודם הפסח ולמסקנת בה"ל שבדיעבד אם השתכר באיסורי הנאה אין להחמיר כבסע' ד'].
ב. אבל משכיר לו חמור להביא עליו חמץ. [שהרי לא אכפת לו אם יאבד החמץ ולא דמי לכלי שאז רוצה שיהיה חמץ בתוכו כדי שלא יבקע הכלי, ואז נהנה מן החמץ של נכרי].
     רמ"א עפ"י מרדכי- יש מתירין להחם חמין בכלי חמץ ולרחוץ בהם וכן צרכי הנאה בכלי חמץ וכן הוא המנהג [בזה לא אומרים שרוצה בקיום החמץ הבלוע, כיון שאינו בעין. וכאן אינו נהנה אלא מן הכלי ולא מן הבלוע אע"פ שנפלט לחמין. והאחרונים כתבו שלא להשתמש בכלי שדרך להשתמש בו לאכילה ושתיה כיון שצריך להצניעו. ואם משתמשים בו רק דרך עראי- מותר].
להשתכר באיסורי הנאה-  דעת שו"ע הוא שאין איסור להשתכר באיסורי הנאה אלא רק בעבודה זרה וכדומה [כדעת ריב"ש]. אבל המ"ב פוסק כאחרונים שמחמירים לאסור להשתכר לכתחילה בכל מקום ה"ה שאסור להשכיר חמור ע"מ שיביא עליו חמץ. ומכ"מ גם לשיטת המחמירים האיסור הוא דוקא אם מפרש הגוי ששוכר כדי להביא עליו חמץ, אם השכיר סתם לזמן. והביא חמץ בפסח מותר שהרי לא שכרו רק בשביל החמץ.  

סימן תנ"א
סעיף ד'.

מה דין מאכל שבושל על חצובה שלא הוכשרה לפסח.

הכשר כלים שמבשלים ישירות ע"י האש- ע"ז עה. כלים שמשתמשין בהם ע"י האור כגון שפודין ואסכלאות צריכים ליבון. [ומה שמושחין בשמן את השפוד לא מקרי בישול כדאמרינן במחבת יא כיון שגוף החמץ נוגע בשפוד ואין ביניהם משקה המעביר טעם].
     ועוד בגמ' עו.  כל היכא דהיתירא בלע בהגעלה סגי ליה.
     ר"ן- אם נשתמשו בחמץ ע"י האש צריכין ליבון ואף שהוא היתר מכ"מ כיון ששמו עליו בין בשעת בליעתו ובין בפסח וע"כ איסורא בלע מקרי.
ודינו שונה מנותר, שהרי בשעת בליעה לא היה שמו נותר אלא היתר ורק אח"כ נקרא נותר משא"כ בחמץ.
     וכן דעת הראש ורוב הפוסקים.
     ה"ה בדעת הרמב"ם- לגבי סכיני גויים כתב שצריך ליבון אולם לגבי הכשר סכין לפסח כתב שצריך הגעלה. ומכאן שסובר שחמץ שבלע היה היתר וע"כ די בהגעלה.
כיצד מלבנים- ע"ז. ועד כמה מלבנן א"ר מני עד שתסיר קליפתן.
     ובירושלמי מצריך עד שיהיו ניצוצות מנתזין ממנו וכן דעת הראש.
     הג"מ בשם ר' אביגדור- ליבון הוא עד שישים עליו קש יהיו ניצוצותניתזין מהקש שהרי אם תצריך עד שיהיו ניצוצות מהכלי עצמו, יש כלים שיתקלקלו לגמרי.
     מרדכי- כלים הבלועים מאיסור בעי נשיכת קליפה, אבל בלועים מהיתר כגון חלב או בשר אין צריכים ליבון גדול דנשירת קליפה אלא רק עד שתהא יד סולדת בו מ 2 עברי הכלי, וגם נוהגים לבדוק ע"י קש מבחוץ לראות אם נשרף. וכן סגי להם ע"י הגעלה ואע"פ שרוב תשמישם ע"י האור.
     ב"י- המרדכי סובר שחמץ מקרי התירא בלע אבל לדברי הסוברים שדמקרי איסורא בלע לא מועיל ליבון קל אלא צריכין ליבון גמור.
פסק שו"ע א. כלים שמשתמשים בהם ע"י האור כגון שפודים ואסכלאות וכיו"ב צריכים ליבון.
  [ומשמע ששו"ע פסק כרוב הפוסקים דלא מקרי התירא בלע אולם לפעמים מצרפים דעה זו].
ב. והליבון הוא עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהם. [ או עד שתסור קליפתו העליונה].
     רמא-  א. ויש מקילים אם נתלבן באופן שקש ישרף עליו מבחוץ. דסברו חמץ מקרי התירא בלע].
 ב. והמנהג שדבר שמחמירים ללבנו או כגון שיש סדקים [דצריך ליבון באותו מקום] סגי בליבון קל. [ואפשר
                      ע"י שמניח גחלים בכלי עד שקש נשרף מבחוץ] אבל דבר שמדינא בעינן ליבון נוהגין כשו"ע.
 ג. חצובה צריכה ליבון [לפי שלפעמים נשפך עליה עיסה ונבלע בה טעם חמץ ע"י האור ומכ"מ זה רק לכתחילה משום
                      חומרא דחמץ, שהרי 2 קדרות הנוגעות זו בזו ללא נוזל ביניהם אין בליעה מאחת לשניה [יו"ד צב,ז] וגם בזה יש לתלות
                      שאם נשפך ודאי נשרף מזמן כיון שהוא כל הזמן על האש, וא"כ לכתחילה מספיק ליבון קל, ודיעבד אם נשתמש בלי
                      הכשר כלל מותר.]
דני דיעבד
שפוד שעושין עליו רק בשר ומלח שלא נבדק מחמץ- די בהגעלה ואפילו לכתחילה.
ואם אין ידוע לו- לכתחילה יש ללבנו מספק ובדיעבד אם הגעילו ונשתמש בו יש להקל.
וכ"ש כשאינו בן יומו.
כלי שצריך ליבון חמור ועבר הגעלה או ליבון קל-אפילו דיעבד יש לאסור מא, טז. אבל במקום הפסד מרובה או מניעת שמחת י"ט והוא אינו בן יומו, יש לסמוך על פוסקים שחמץ הוא התירא בלע דאז סגי בהגעלה או בליבון קל.
 
סעיף י"ב- הכשר ידות הכלים.

אם הכשיר סיר לפסח אך לא הכשירו את הידיות מה הדין אם השתמשו בו בפסח?

הגעלת ידות הכלים-מרדכי- עף פרור מגעילו ברותחין אפילו בית היד וכן המחבת.
    ד"מ- ע"פ יו"ד קכא אין להחמיר כולי האי בהגעלת בית יד.
פסק שו"ע כל הכלים צריך להגעיל ידותיהם כמותן.
    רמ"א 1. דיעבד אם לא הגעילו אין לאסור.
2. לכתחילה יכול להגעילן ע"י ערוי. [גר"א- וכל זה אם ידוע שהבליעה נעשתה ע"י ניצוצות או ע"י מגע יד מלוכלכת, אבל אם ידוע שנשתמשו בידית בחמין בחמץ בכלי ראשון לא מויעל עירוי אפילו דיעבד וצריך הגעלה בכלי ראשון].
מהי הבליעה בידות הכלים- א. בליעה בחמין בגוף הכלי, שהגיעה עד ידית הכלים ולפי"ז אין צריך הגעלה לידות הכלים של כלי עץ וכלי חרס דאין הולכת בליעה, אלא רק בכלי מתכת.
ב. משום ניצוצות שנתזו מתוך גוף הכלי ולפי"ז אין נפק"מ לסוג הכלי.
בישלו בכלי שבו לא הגעילו הידית- לכתחילה אסור להשתמש בכלי בפסח שבו לא הגעילו  הידית ואפילו הוא בתוך הפסח שאי אפשר להגעילו (תקט,ה).
     אבל בדיעבד אין לאסור התבשיל ואפילו בכלי מתכות משום דאמרינן שכשם שנבלע החמץ בידית ע"י גוף הכלי, כן נפלט ממנו ע"י הגעלת הכלי ולחשש של ניצוצות לא חישינן בדיעבד.
תחבו ידית שלא הגעילו לתוך תבשיל- אף אם תחב את הידית שלא הוגעלה בתוך התבשיל אין לאסור התבשיל כל שהגעיל את גוף הכלי. אבל אם לא הכשירו את הכלי כלל, התבשיל נאסר וכן אם הוכשר גוף הכלי, אך ידוע שנשתמשו בידית בחמץ בחמין ואז לא סגי בהכשר מקצת הכלי אפילו דיעבד.
     לדוג'- הט"ז החמיר בקת סכין שלא הוגעל, שנגע בחמין בפסח, משום שרוב פעמים מגיע התשמיש שבסכין גם לידית כגון ע"י לחם חם.

 
יד- מכסה הסיר.

אם לא הכשיר מכסה של סיר חמץ והשתמש בהם בפסח מה דין המאכל?

הכשר מכסה הסיר- טור- כסוי של ברזל שמכסין בו הקדרה צריך הגעלה כיון שהוא מזיע בכל שעה מחום הקדרה. [דהבל העולה מהתבשיל הוא לח].
דין דיעבד- הג,מ- ואם נתניהו בפסח על הקדרה בלא הגעלה, כל התבשיל אסור, שזיעת הכיסוי מתערבת בתבשיל.
     ב"י- ואם אפו עליו בצק צריך ליבון.
פסק שו"ע  1. כסוי של ברזל שמכסים בו קדרה צריך הגעלה, כיון שמזיע בכל שעה מחום הקדרה. [וע"כ לא מהני
   ערוי, כיון שנבלע בו בחום כלי ראשון- רוקח]
 2. ואם נתניהו בפסח על הקדרה בלא הגעלה, כל התבשיל אסור, שזיעת הכסוי מתערב בתבשיל.
  [ ב"ח- ואפילו הודח ואין חמץ בעין נאסר התבשיל משום זיעת חמץ שבלועה בו ובפסח אוסרו במשהו]  [ואף הקדרה
                   נאסרת- מב]
מקרים בהם אין להחמיר דיעבד- א. ערב פסח לאחר 6 שעות, כל שיש 60 בתבשיל נגד כל הכסוי.
ב. הכסוי אינו בן יומו בער"פ לכו"ע. ובפסח עצמו, מותר לדעת שו"ע ואסור לדעת הרמ"א [תמ"ז, י].
ג. אם הסיר מיד והמכסה עדין יבש, כיון שאין איסור יוצא לכלי בלא רוטב יו"ד קה.
ד. יש זיעה בחלק הפנימי בחום שאין היד סולדת בו.
 
סעיף כ"א- הכשר כלי חרס שהכילו בירה.

האם מכשירים בקבוקי בירה העשויים חרס, וכיצד?

הכשרת חביות חרס של שכר- ראבי"ה- אפשר ע"י הגעלה. כיון שהירושלמי מתיר ע"י ערוי ג' ימים מעל"ע וכ"ש בהגעלה להכשרה מידית. [מה שאומרים שהבלוע בכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם הינו דוקא כשבלע ע"י אור, אבל בצונן סגי בהגעלה בין אם מנופץואם אין לו ועירוי ג' ימים הוי כמו הגעלה].
     אבל ר' האי- ערבה של חרס שלשין בה כל השנה חמץ ובשעת הגיתות הדיחו אותה יפה וצררו בה ענבים, או הניחו אותה לקבל היין הנדרך, אסור לשתות היין בפסח שכלי חרס אין לו תקנה אלא בליבון ומכ"מ אם מסתפקים אם זה היה בערבה כזאת יש להקל.
     ומדייק הטור בדברי ר' האי- לא מועיל הגעלה לכלי חרס ואפילו נשתמש בהם בצונן.
     ב"י דברי ר' האי תמוהים עפ"י סימן תמ"ז.
     הג"מ- כלי מנופץ שקיבל חמץ, די לו בעירוי ג' ימים, עפ"י הירושלמי. ואם אינם מנופפים בעינן הגעלה.
דרך הכשרת החביות- ריבא- ע"י שנותנים אבנים מלובנות בכלי ושופך עליהם מים רותחים ור"מ כתב שדי שמערים לתוכם מים רותחים.
     מרדכי- בשם א"ז- לכתחילה מותר להדיח חבית שכר במים, לנגבה, ולתת בה יין ודבש לצורך פסח משום שטעם שכר בטל ב 60 קודם פסח ואינו חוזר וניעור בפסח, ואין להחמיר ולשער בכל החבית משום דכאן היתרא  בלע, לכן משערים רק נגד הפליטה.
     ב"י- טענת היתרא בלע לא מהניא לרוב הפוסקים.
פסק שו"ע חביות של חרס שנתנו בהם שכר שעורים, מותרים בהגעלה או בעירוי ג' ימים. [ואפילו בג' ימים שינאם רצופים- יו"ד קלה].
     רמ"א- דרך הכשרתם לכתחילה- ע"י שמניח אבנים מלובנות ומערה עליהם רותחים ומגלגל החבית שיגיע ההגעלה לכל מקום.
  דיעבד- כל שהדיחן היטב לפני פסח, אם נתנו בהם יין או דבש מותר בפסח (מרדכי)
[כיון ששהו שם מעל"ע, והוי כבוש ואע"פ שנכנס בו טעם שיכר, מכ"מ מותר אע"פ שהוא בן יומו, כיון שכבוש הוא דוקא לאחר מעל"ע ואז נעשה הבליעה שבתוך הכלי לפגם. ויש מחמירים שדוקא ביין מותר דיעבד כיון דהוי נטל"פ אבל בדבש לא הוי נטל"פ ואסור דיעבד, אם חבית היא בת יומה ומותר דיעבד דוקא שאין החבית בת יומה ובכ"מ צריך לערות לכלי היתר מיד כשנזכר].
[סייגים באחרונים להיתר- 1. רמ"א פסק בתמז י שנטל"פ בפסח אסור. לכן אם נשתהה היין והדבש בחבית בתוך הפסח אין             תקנה. ושו"ע לפי הרמ"א מדבר בששהה לפני פסח.
        2. אם נתנו שם דבר חריף אסור אף דיעבד.
        3. אם הכלי מיי"ש אסור דיעבד כיון שנותן טעם לשבח.]
האם מותר להשתמש בחמין מיד לאחר  ההגעלה- משמע בשו"ע שמותר שהרי כלי של יין נסך שתשמישו בצונן והגעילו מסתבר שמותר להשתמש בו אפילו בחמין ואפילו הוא בן יומו.
     ש"ך- דוקא שהכלי לא בן יומו.
     ט"ז- דוקא בצונן.
הכשר כלים שנכבש בהם איסור ע"י ערוי ג' ימים- בשו"ע משמע שאפילו במנופץ מהני עירוי. ומכ"מ הש"ך ביו"ד קלה ס"ק לג, כתב שבשאר איסורים אין להקל בהכשר ע"י עירוי כל שהיה האיסור כבוש בכלי התר מעל"ע דקי,ל כבוש כמבושל ובמבושל לכו"ע לא מהני ערוי אף בשאר כלים שאינם של חרס.
צורת הכשרת חבית - אם מדובר בחבית של שיכר אז יש להסיר תחתית החבית וגרוד שמרים, סדקים של כל חמץ שבעין, ואח"כ להגעיל.



מקרים שא"א להכשיר ואף בדיעבד- 1. חבית עץ של שיכר כיון שיש בה גומות וא"א לנקות היטב החמץ בעין שבין נסר לנסר. ואף אם הגעיל אסור דיעבד דלא מהני הגעלה למה שהוא בעין.
אבל אם פתח וניקה היטב והגעיל מועיל בדיעבד.
2. כלים שהיה בהם יי"ש לא מועיל הגעלה כלל כיון שנשאר ריחו וטעמו ורק אם מסלק הריח לגמרי כגון ע"י בישול באפר מותר להגעילו אח"כ.
3. כלים שעשויים נסרים נסרים דא"א לנקות הכל, אלא בעינן שיהו הכלים עשויים מקשה אחת.

הערה – סעיף זה  מדבר בהכשר כלים שהשתמש בהם בחמין חמץ או כבוש כמבושל ובסעיף כב מדבר בשימוש בחמין בחמץ, או שלא שהה מעל"ע.


 
סעיף כ"ו- הכשר כלי זכוכית.

כלי זכוכית הנקראים פיירקס ודורלקס, שמבשלים בהם על האש. כיצד מכשירן.

הכשר כלי זכוכית- הג"מ בשם ר' יחיאל- כוסות זכוכית שנשתמשו בהם כל השנה, אסור להשתמש בהם בפסח דהוי ככלי חרס שאינו יוצא מדי דפיו לעולם. ואע"ג שמשתמשים בהם בצונן מכ"מ לפעמים שורים בהם פתיתי לחם ביין והוי כבוש כמבושל. וכן כיון שתחילת ברייתו מן החול והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא וכו'.
     ראבי"ה- כלי זכוכית שוע, ולא בלע כדאיתא באדר"ז ג' דברים נאמרו בכלי חרס בולע, מפליט ומשמר משא"כ בכלי זכוכית.
     סמ"ג- נהגו שלא להשתמש בכלי זכוכית ישן בפסח. ומ"ש שזכוכית שוע זה לא למסקנה.
צורות מזכוכית שבתוך הכלי- תה"ד- אם יש ציור זכוכית מבפנים אסור להגעיל לפסח.
     סמ"ג- אבל אם הזכוכית רק בידית הכלי על המכסה מותר, כיון שבד"כ אין מרתיחים בכאלו כלים יקרים.
     ר"ן- אפילו הכניס חמץ לקיים, הכלים מותרים בפסח, דזכוכית שוע וקשה ובליעתם מעוטה מכל הכלים כמו אדר"ז.
     רשב"א- מותר ואפילו נשתמש בהם בחמין.
פסק שו"ע- כלי זכוכית אינם בולעים בין אם שהה שם חמץ בדרך קבע (לקיים) ובין מבשל בהם תדיר ובשטיפה בעלמא סגי.
    רמ"א- 1. ויש מחמירים שאף הגעלה לא מועיל וכן המנהג. [ואף אם רוב תשמישו בצונן ורק לפעמים משתמשין בהם בחמין מכ"מ חוששין אף לתשמיש אינו קבוע עפ"י רמ"א סע' כה- מ"ב].
2. כלי כסף שיש בתוכו עטורי זכוכית אין להגעילו ואם מבחוץ מותר. [ואף אם עירו עליהם ברותחין, מכ"מ מבליע רק כדי קליפה ולכן מהני הגעלה כשאר כלי מתכות וכן שאין משתמשים בכלים אלו ברותחין על האש מפני חשיבותם].
דין חמין שהשתמש בו בזכוכית לפי הרמ"א:
     א. אם רוב תשמישו בחמץ היה בצונן ועתה נשתמש בחמין- מותר (גר"ז).
     ב. אם רוב תשמישו בחמץ היה בחמין או בצונן מעל"ע ועתה נשתמש בו בחמין אז אם אין מדובר בהפסד מרובה אסור אף דיעבד. ואם יש הפסד מרובה- מותר כל שהשימוש בחמין היה לאחר מעל"ע שבו השתמשו בחמין חמץ.
ואם הכשירו את הכלי ע"י הגעלה או ע"י מלוי ועירוי כבסע' כ"T- מותר אף בלא הפסד מרובה.
     אם אין לו כלים אחרים- מ"ב עפ"י בית מאיר- ינקה יפה יפה ויכשירו בערוי ג' ימים ובלבד שפתחו רחב באופן שיכול להכניס ידו לנקות בתחתית הכלי, ומכ"מ אם ניתן לקנות חדש אין לשנות מהמנהג שאוסר אולם אם נשתמש בחמין בעי הגעלה.

סימן תנ"ב
סעיף א'.

למה ראוי להגעיל כלים לפני שש שעות בער"פ וכיצד יש להכשיר כלי אחר שש שעות או בפסח.

אופן הגעלת כלים בפסח- רי"ף- יש להשהות הכלי בתוך היורה עד שיפליט.
     ראבי"ה- מי יודע לשער שיעור פליטה, שמא יחזרו ויבלעו, לכן יר"ש שמגעיל כמה כלים,
1. לא יגעיל בני יומן אלא שאינם בני יומן שטעמם פגום.  
2. יגעיל בזמן היתר דהוא קודם שעה חמישית, דלאחר איסורו אין פגימתן מתרת.
     טור- והמנהג להכניס ולהוציא מיד [ופר"ח פסק כטור. והט"ז כתב שלא להוציאן מיד ובשע"צ כתב שטוב להשהות מעט].
     כלבו- יש פוסקין שצריך לשלוף כלי שהוטבל דווקא כשהמים רותחין, שלא יחזור ויבלע מה שפלט, וכל זה במי שמגעיל לאחר זמן איסורו.
     שבה"ל- יכול להוציא הכלים מתי שירצה.

זמן הטבלת כלים- ראבי"ה – כנ"ל.
     ראש- קודם זמן איסורו, יכול להגעילו אפילו בן יומו, ואפילו אין במים 60 כדי לבטלו. ולאחר זמן איסורו, וכן בכל ימות השנה, הבא להגעיל כלי הבלוע מאיסור, אין להגעיל אא"כ אינו בן יומו או שיש במים 60 כדי לבטל. [וטעמו להיתר משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא (ורמב"ן היה מקל) והמרדכי כתב שמחמת דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתירא אפשר להגעיל כלי ראשון עם כלי שני (לנוהגים להחמיר להגעיל גם כלי שני) אע"פ שכל אחד פולט בזמן אחר ולא אמרינן כאן שלא טרודי למפלט, בולעים.]
     ר' ירוחם- יש מי שכתב שמשעה שנאסר מן התורה אינו יכול להגעיל שום כלי .
     רשב"א- אף לאחר שש מותר [בסימן תמ"ז] דעדיין אין החמץ אוסר במשהו וגם נותן טעם לפגם שרי. אבל בתוך הפסח אין להגעיל שום כלי אף שיש 60 במים ואף שהכלי אינו בן יומו מאחר וחמץ בפסח במשהו.
     ב"י- מח' פוסקים באיסור חמץ לאחר שש אם במשהו או ב 60.

הגעלת יורה שמגעילים בה- רשב"ם- א. צריך להגעיל תחילה את היורה שמגעילים בה.
ב. יזהר שלא ינוחו המים מרתיחתן, שאם ינוחו, אסור להגעיל בהם כלום [כשהמים אינם רותחים אין כאן הגעלה. אבל אם הניחם בשעה שאין רותחין ואח"כ הרתיחן מועיל]. ואח"כ נוטל הכלים ושוטפן בצונן.
ג. לאחר ההגעלה יש להכשיר היורה ע"י שממלאה במים וסובב שפתה בטיט ומגעילה, שופך המים ושוטף.
     אבל רי"ף , רמב"ם- נראה שא"צ להגעילה.
     ראש- דין יורה גדולה כשאר כלים: 1. אם אינה בת יומא- אחר שעה חמישית א"צ להגעילה תחילה.
2. אם בת יומא ולפני שעה חמישית א"צ להגעילה תחילה, כיון שהיא שעת היתרו ודומה לנ"ט בר נ"ט. [ וכן מותר להגעיל כלי בן יומו קודם שעה חמישית דהוי נ"ט בר נ"ט. דהחמץ נותן טעם בכלי והכלי במי ההגעלה, והמים בכלי, והכל היתר וכמו דגים שעלו בקערה שמותר לאוכלן ברותח, ובהגעלה כאן יותר קל כיון שבדגים נותן טעם הבשר הבלוע בכלי, טעם לשבח בדגים ואילו כאן החמץ שנפלט למים חוזר ונבלע בכלי, ואינו חשוב טעם כאשר יחזור ויפלוט בפסח לתוך התבשיל.
           ב"י- הראש חושש לשיטת המחמירים שמסבירים שדוקא דגים שעלו בקערה מותרים, אבל נתבשלו, לא, ולכן כתב שכאן יותר קל, כי בדגים, הטעם נפלט לתוך הדג, אבל כאן הטעם לא עובר ישירות למאכל בפסח וכנ"ל.
             שבה"ל- ער"פ מותר להגעיל, אפילו כלים בני יומן משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתר, כמו דגים שעלו בקערה שמותר לאוכלן ברותח, משום דטעם בשר נכנס בקערה, ומהקערה בדגים. והדגים הם היתר קודם שיאכלם ברותח וזה נ"ט בר נ"ט דהיתרא. וגם כאן טעם חמץ נכנס בקערה, ומהקערה במים, ומהמים בקערה שמגעילה, הרי כאן ג' נותני טעם קודם שיבואו לאיסור חמץ. ואע"פ שיש אומרים שמדובר דווקא בדגים שעלו בקערה רותחת או דגים רותחים שעלו בקערה, אבל נתבשלו בקערת בשר אסורים, מכ"מ גם חמץ שיש ג' נ"ט בר נ"ט של היתר, הכל מותר.]
3. אם בת יומא ואחר שעה חמישית- צריך להגעילה תחילה מפני שבהגעלה ראשונה, נאסרין המים כיון שאין בהם 60 לבטל פליטת היורה, ואז יאסרו את שאר הכלים המוגעלים.
4. וכן בכלים בני יומן אן להגעיל אא"כ יש במים 60 כנגד עובי הכלי. ואם אין הכלי בן יומו מותר אף שאין 60 במים משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהתירא כיון שהטעם פגום.
     מרדכי בשם ר' האי- אחר שהגעיל ביורה, א"צ הגעלה.
     סה"מ- יש להגעילה אחר שהגעיל בה את הכלים, כדי שיכשירה, ויוכל להשתמש בה בפסח.
     ב"י- עפ"י הראש יש לחזור ולהגעיל היורה בהצטרף התנאים הבאים 1. כלים שהוגעלו ביורה היו בני יומן.  2. ולא ה במים 60 כנגדן.  3. הגעלה היתה אחר 4 שעות שאז הוא זמן איסור חמץ.
            אבל כל שחסר אחד התנאים א"צ לחזור ולהכשיר היורה כל שתחילתה היתה בכשרות.
     שבה"ל בשם רי"ד- אע"פ שיורה נאסרת מותר להגעיל בה כל שמנקה הכלים קודם שמגעילן והגיעול שנפלט בטל במים, שהרי הם מותרים בשתיה. וכיון שהגיעול בטל במים, אין בו כח לאסור הכלים, הלכך אם הוגעלה היורה תחילה אינה צריכה הגעלה בפעם שניה.

פסק שו"ע יש להזהר ולהגעיל קודם שעה חמישית כדי שלא יחוש לחששות כדלקמן: [מתחילת שעה חמישית נאסר חמץ מדרבנן ותו לא מקרי נ"ט בר נ"ט דהתירא. וא"כ חוששים שמא יחזור ויבלע בכלי וכן שמגעילים דווקא כלי שאינו בן יומו, ואז אף מה שבולע הוי טעם לפגם. וכן אם יש 60 שאז האיסור בטל].
א. כדי שלא יצטרך לדקדק אם הכלים בני יומן או לאו. [מ"ב- ונכון להעמיד בעל תורה אצל ההגעלה הבקי בדני הגעלה].
  רמ"א- או אם יש 60 במים כנגד הכלי שמגעיל.
ב. אם מגעיל כלים שבליעתן מועטת עם כלים שבליעתן מרובה. [כגון כפות וכוסות עם קערות וקדרות ואז אפילו ובלעו מהכלים האחרים מכ"מ הוי נ"ט בר נ"ט דהתירא].
ג. אם משהה כלים בתוך היורה יותר מדי, או פחות מדי [כיון שמשעה חמישית צריך לדקדק שלא ישהה הרבה במים משום שיש לחוש שאחר שיפלוט, יחזור ויבלע, ומאידך שלא לסלקו מוקדם מדי שהרי צריך לפלוט בליעתו וזה קשה לשער ולכן למעשה אם נאלץ להגעיל לאחר זמן איסורו חייב להקפיד שלא יהיה הכלי בן יומו או שיהיה במים 60 כנגד הכלי ואז אין קפידא אם ישהה הכלי].
ד. כדי שלא יצטרך להיזהר שלא ינוחו המים מרתיחתן [כל זמן שרותחין טרודי למפלט ולא בולעים, אבל כשנחים מרתיחתן בולעים].
    רמ"א- חולק, דאין הגעלה מועלת אא"כ המים רותחים כל זמן שמגעיל [הרמ"א הבין בשו"ע שקודם שעה שש א"צ שהמים ירתחו אבל כוונת השו"ע היתה שקודם שש אין לחוש שיחזרו המים ויבלעו בכלי כיון שעצם ההגעלה היה בעת רתיחתן].
ה. שלא להכניס כלים עד שירתחו המים. [יש שדעת שו"ע כן במשך כל זמן ההגעלה ומחצ"ש כתב שהוא חומרא יתרה, ואם הכניס והוציא ולא העלו המים רתיחה, אף דיעבד אין מועיל בקדרות שבלעו ככלי ראשון. ואם כבר בישלו בהם מקל הפמ"גכל שאינו בן יומו. ובכלים שבולעים ככלי שני כגון קערות וכפות מהני אף שהיד סולדת בהם כיון דלא גרע מערוי שמועיל בכלי שני].
ו. שלא יצטרך להגעיל היורה הגדולה שמגעילים בה תחילה וסוף. [ואם מגעיל לאחר זמן איסור חמץ עליו להגעיל היורה קודם שמגעיל בה כלים אחרים ולשפוך המים, וימלא מים להגעלת שאר הכלים וגם בסוף ההגעלה יש להגעילה שנית ע"מ שתפלוט מי ההגעלה שנבלעו בה כל שרוצה להשתמש בה בפסח. אבל קודם שש א"צ להגעיל היורה כיון שהוא נ"ט בר נ"ט דהתירא].
     רמ"א מוסיף
1. אם לא הגעיל קודם זמן איסורו, יכול להגעיל עד הפסח. אבל בפסח אינו מועיל הגעלה כיון שחמץ אוסר במשהו. [בפסח עצמו אסור להגעיל תקט טז.  ואף אם יגעיל בכלי גדול שיש 60 כנגד פליטת החמץ ואף שהכלי המוגעל אינו בן יומו מכ"מ אסור דקי"ל בסימן תמז י להחמיר בפסח אף בנותן טעם לפגם].
2. מותר ללבן בפסח [סכין הבלוע מאיסור יהיה אפשר להגעילו בקדרה כשרה רק אם יש 60 במים כנגדו ולא הוי כמבשל איסור כיון שאין כוונתו אלא להוציא הבליעה, ומכ"מ אסור להשתמש במים אח"כ אף שהקדרה לא נאסרת. ואם אינו בן יומו א"צ 60 כנגדו].
3. אם מגעיל כלי אחר שעה שישית בער"פ צריך להיזהר בכל הדברים שאין צריך להזהר קודם שש. [דאז לא מועיל א. שיש 60 כנגד הפליטה   ב. כלי שאינו בן יומו   ג. היורה אינה בת יומא כיון שהרמ"א מחמיר בפסח אף בנותן טעם לפגם תמז י. ואף שהרמ"א מקל אחר שש שדינו כשאר איסורים ובטל ב60 מכ"מ פוסק המ"ב שלכתחילה טוב לחוש לפוסקים שסוברים שלאחר שש ועד הלילה גם נטל"פ אוסר במשהו וע"כ יש להחמיר בכל החומרות].

דין מגעיל מ 4 עד 6- ברמ"-א משמע שכל שלפ-ני שש א"צ להיזהר כלל אבל האחרונים כתבו שכבר לאחר שעה 4 צריך להיזהר שהרי נאסר עכ"פ מדרבנן ותו לא מקרי נותן טעם בר נותן טעם דהתירא ומכ"מ אין צריך להיזהר בכל הדברים מ 4 ועד 6 אלא  א. שהיורה והכלים לא יהיו בני יומן  ב. אם הכלי שמגעיל הוא בן יומו אז צריך 60 כנגד כל הכלי או הכלים שמגעיל דאיסור חמץ חוזר ונעור ומצטרף. אבל אם היורה עצמה היא בת יומא אין תקנה להגעיל בה כיון שאין במים שבתוכה כנגד הדפנות.
     והמנהג- להחמיר בכל החומרות ואפילו מגעיל קודם שעה רביעית- מ"א.
       ובה"ל- מביא שיש פוסקים שלעולם צריך שלא יהיו הכלים בני יומן או שיהיה 60 במים כנגדם ואפילו קודם זמן איסור חמץ. ובשע"צ כתב שאף היורה נוהגין להגעילה אף שאינה בת יומא.

הגעלת כלי ב 2 פעמים- הט"ז כתב שיש עוד דין שיש להזהר בו לאחר שש והוא שלא יגעיל כלי ב 2 פעמים כבסימן תנא ט. כיון שחוזר ובולע מה שפלט וא"א לצמצם שלא יכנס חלק מהכלי פעמים. לכן כתב הט"ז שצריך שיהיה במים כנגד הכלי שאז הפליטה בטלה. אבל לפי המנהג שהפליטות חוזרות ומצטרפות יוכל להגעיל כמה כלים רק אם יש 60 כנגד כל הכלים. והמאמ"ר כתב שלכן יקפיד שהכלי לא יהיה בן יומו, אף שנטל"פ אסור לכתחילה, מכ"מ זה דוקא באופן שבתחילה נבלע בקדרה טעם משובח ואח"כ נפגם אבל כאן מה שנפלט הוא טעם פגום, וע"כ מה שנבלע מחדש הוא טעם פגום ובזה מותר.

נפק"מ לסוברים שחמץ איסורא בלע- כאן השו"ע הרמ"א אוחרזים שחמץ מקרי נ"ט בר נ"ט דהתירא וע"כ אין להיזהר בשום דבר אבל לפי מה שפסק השו"ע תנא ד  שחמץ איסורא בלע ולעוד פוסקים א"כ אין חילוק בין קודם שעה חמישית או כל היום לפיכך בנוסף לתנאי שצריך או שיהיו הכלים אינם בני יומן או שיהיה 60 במים כנגד הכלים המוגעלים יש להיזהר שיגעיל החמץ בזמן היתרו. וע"כ כשמגעילים לכל אנשי העיר, וא"א שיהיה 60 כנגד כל הכלים מחמת שמצטרפים כל פליטות הכלים כמו שכתב המ"א ע"כ יש להיזהר שלא להגעיל אא"כ הכלי אינו בן יומו ויש מהדרין שמחכים ג' ימים קודם שמגעילים.

 
סעיף ג'.

האם אפשר להגעיל בכלי אחד הרבה סכו"ם.

הגעלת כמה כלים בבת אחת – מרדכי – לא יניח כלים הרבה לתוך סל ולהגעיל בבת אחת ואע"ג שבטבילה אפשר באופן הזה, מכ"מ זה דווקא לגבי טבילה כי צריך שיגיעו המים אך לא לגבי הגעלה שצריך שיגיעו מים רותחים לכל מקום.

הכשרת מגשים – מרדכי – קערות גדולות או לוח שנושאים עליו פשטדות בשר או גבינה, צריך ללבן אבנים באש יניחם על הלוח ויערה עליהן, כי לפעמים נשפך מן המיליתא הרותחת על הדף ע"כ צריך כלי ראשון.

פסק שו"ע שלא יניח כלים הרבה לתוך כלי ויגעילם יחד או נוגעים זה בזה.
     [הלבוש כתב שאסור לגעיל כמה כלים אפילו בתוך סל או שבכה. ואם מדובר בכלי מנוגב אסור לתת בתוכו אפילו כלי אחד להגעלה. אבל אם משהה את הכלים בתוך ה____ עד שהמים מעלים רתיחה בכלי שהוא רוצה להגעיל, אזמועיל. ואם נוגעים זב"ז לא מגיעים לשם מי הרתיחה ואין הגעלה]





























סעיף ז'.
מדוע הצריכו לשטוף את הכלי במים קרים לאחר הגעלתו והאן הוא לעכובא.

שטיפת כלים שהוגעלו במים קרים- רש"י- מיד לאחר ההגעלה בעוד המים הרותחים עליהם צריך לשוטפם מיד במים קרים שלא יחזרו ויבלעו ממים הרותחים שעליהם.
     ר' האי גאון- עושים כן רק מחמת המנהג אך אין לחוש שיחזור הכלי ויבלע מהמים שעליו.

     ראש- אין לחוש שהכלי יחזור ויבלע שהרי אף בתוך מי ההגעלה עצמם אין אנו חוששים שהרי מצריכים 60 במים כנגד הכלי. ואף לשיטת המחמירים אין תועלת בשטיפה שהרי זה נבלע עד שישטפו בצונן ומה הועילו בתקנתם. ומכ"מ יש סמך למנהג שבקדשים זבחים צז. יש מריקה בחמין ושטיפה בצונן והשטיפה לכאורא מיותרת ובכ"ז עושים אותה.

     רמב"ם ה, סג- יש לשטוף אחר ההגעלה.

     ה"ה- 1. כמו שיש שטיפה בצונן אחר מריקה בחמין.  2. או מטעם להעביר חמץ שעליהם.

     ר"י- ואפילו לא שטפו מיד לא נאסר כי אינו חוזר ובולע ומכ"מ נוהגים לשוטפו מיד וכן ראוי לעשות.

פסק שו"ע   נוהגים לשטוף הכלי במים קרים אחר הגעלה מיד.
   דיעבד-  מ"ב- אין לחוש  1. כיון שמגעילים קודם זמן איסור. 2. אינו בן יומו. 3. יש במים 60 כנגדו.

סימן תנ"ג
סעיף ד'.
מהו לקנות קמח מן השוק לצורך אפיית מצות לפסח.

ממתי צריך שמירה ממים- בגמ' פסחים מ. רבא אמר להנהו דמהפכי בכופי (כיפיה עומדים) כי מהפכותו הפוכו לשם מצה [כלומר הזהרו שלא יבואו עליהם מים] דאמר קרא שמות יב יז  ושמרתם את המצות.

     ורבא מנסה להוכיח מר' הונא שאמר בצקות של גויים אדם ממלא כרסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ומדייק רבא שאין יי"ח בבצקות של נכרים כיון שלא עשו שימור ואין מועיל שימור מאפיה ואילך אלא דווקא מעיקרא. אולם הגמ' דוחה דיתכן שאם עשו שימור מלישה אמנם מועיל. ומכ"מ רבא לא חוזר בו.
     ועוד איתא בגמ' שאמא של מר בריה דרבינא היתה שומרת החיטים בערבה מתחילת קציר לשם פסח.
     רי"ף, רמב"ם- משמע שפוסקים כרבא דבעינן שימור משעת קצירה.
     ר"ן- שמירה משעת קצירה הוי מצוה מן המובחר. אולם מספיק אם נוטל חיטים מן השוק ושומר לשם מצה כיון דאיתא בגמ' דשימור דלישה לא הוי שימור ומשמע שלפני כן מועיל.
     גאון- לוקח קמח מן השוק בשעת הדחק מותר דלא מחזיקינן איסורא ויי"ח ומה שנאמר ששימור משעת לישה לא הוי שימור הכוונה רק לכתחילה.
     ראש- משמע ששמירה משעת קצירה או שמירת החיטים הוי חומרא בעלמא שהרי רק אמו של החכם היתה נוהגת כך ומשמע שלחכמים כל שעשה שימור משעת לישה או שלקח קמח מגוי ולש אותו יצא י"ח מצה ומכ"מ המנהג באשכנז ובצרפת לשומרן משעת טחינה לפי שאז מקרבין אותו לריחיים של מים.
     ב"י- בעינן שימור דווקא במצה שמצוה אבל שאר מצה שאוכלים בפסח לא בעי שימור לשם מצה כלל כדמוכח מבצקות של נכרים.

פסק שו"ע  1. החיטים שעושים בהם מצת מצוה טוב לשומרן שלא יפלו עליהם מים משעת קצירה.
[מצות שאוכל כדי לקיים בהם מצות ב"ערב תאכלו מצות" צריכים שמירה יתרה משאר מצות, דהינו שלא סגי  במה שאין חשש חמץ כשאר מצות אלא שצריך שימור נוסף לשם מצות מצה דכתיב "ושמרתם את המצות", שמירה לשם מצוה].
   2. ולפחות משעת טחינה.
  3. ובשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק.

ממתי מתחילה השמירה- לכתחילה יש לשמור משעת קצירה דהינו שמירה שלא יפול עליהם מים לשם מצת מצוה. וקודם קצירה אין לחוש כיון שכל עוד מחוברים אין הגשם מחמיצם אולם אם נתייבשו לגמרי ואינם צריכים עוד לקרקע הגשם מביא לידי חימוץ תסז ה אף במחובר ולכן המנהג לקצור דגן של שמירה בעודם לחים.
וכאשר שומר משעת טחינה- היינו מכיון שמקרבין אותו לטחנת הקמח המופעלת במים ואז צריך שמירה אולם במקום שטוחנים בידיים או במטחנת רוח א"צ שמירה לדעה זו כי אם מלישה והלאה (באופן שאין רגילים לרחוץ החיטים).
ואם שולח הקמח ברכבת יש לחוש להחלפת הקמח או לירידת גשמים, ואף בלא זה אוסר הבה"ל כיון שנאמר "ושמרתם" וא"כ א"א לשלוח בלא שומר.
עשיית מצות בקמח מן השוק- שו"ע מסתמך על הפוסקים שסוברים דעיקר שמירה הוא מלישה ואילך וקודם לישה לא צריך שמירה אלא בסתמא לא מחזקינן רעותא, ואפילו במקום שלותתין חיטין אמרינן מסתמה הציפו מים ושטפו ומיד טחנו ולא שרו החיטים עד שהחמיצו ואע"פ ששו"ע פסק ס"ה שכיום אסור ללתות, מכ"מ כשהוא שעת דחק מותר.
      ודעת האחרונים שכיום המנהג להשהות את החיטים במים וא"כ אסור ליקח קמח מן השוק ואף בשעת הדחק דהי ממש כדגן שנטבע תסז ב ואפילו דיעבד אסור מדינא ואסור לעשות ממנו מצה אף לשאר ימי הפסח וכ"ש למצת מצוה.
     ויש פוסקים שמחמירים שהוא כחמץ גמור ועוברים עליו בבל יראה ואסור אף לאחר הפסח ויש מקילין למסור לעכו"ם דעכ"פ אינו אלא ספק חמץ.      ובבה"ל מובא שעדיף לקנות קמח שיפון או קמח משיבולת שועל מאשר קמח חיטים כיון שאת הראשונים לא לותתין.
קנית קמח חיטים היכן שטחונין גם לתת- הטז כתב שהיכן שטוחנין בריחים גם לתת (מלצין) אסור לקנות קמח אפילו בשעת דחק, כיון שלתת הוא חמץ גמור ומתערב בקמח. אולם באחרונים כתב שבשעת דחק מותר שהרי נתבטל קודם פסח וקמח בקמח הוי לח בלח שאין חוזר וניעור ומכ"מ צריך לרקד שמא נשאר פרור לתת והעדיף יותר לאפות הכל קודם פסח.

שמור בשאר מצות של פסח- אף שמדינא א"צ שימור לשם מצה אלא למצה של ליל הסדר ובשאר מצות של החג א"צ אלא שאין בהם חשש חמץ, מכ"מ ישראל קדושים נהגו לעשות שימור לשם מצה בכל המצות משעת טחינה ולפחות משעת לישה.

קנית חיטין מן השוק- משמע שמותר אף שלא בשעת הדחק. ומקום שמירה משעת טחינה. ויש להיזהר שלא לקנות מהיכן שיש מים או שרגילים לכבס את החיטים במים.

     ובה"ל דין ברכישת קמח מהגוי דלפי שו"ע מותר דלא מחזקינן איסורא, אלא שצריך לרקדן תחילה, מחשש מפרורי חמץ, אבל הריטב"א אוסר בקמח גוי וכן הרא"ה ואוסר אף בשעת הדחק כי הגוי מניחו היכן שרוצה, ואף בקמח ישראל שהיה אצל טוחן גוי יש להחמיר.
     אולם בה"ל כותב למסקנה שכל שאין לו קמח אחר כלל, עושה מצה מקמח של גוי ואוכל כזית למצוה דהאי חששא מאיסור משהו דרבנן הוא ובמקום מצות מצה דאו' לא חיישינן ואע"פ שבכח בי"ד לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, הינו דווקא היכן שיש איסורא ודאי אבל כאן הוי חשש רחוק, וע"כ אף לשאר ימי הפסח מותר.

סימן תנ""ד
סעיף א'.

האם יוצאים ידי חובת מצה בפת סובין או בפת מורסן.
ומה הדין אם לש את העיסה בסובין.

איכות הקמח ממנו עושים מצה-  פסחים לו:  יכול לא יצא אדם י"ח אלא בפת הדראה [רש"י- נוטל כל הדרה, דהיינו פת קיבר] ת"ל (במדבר טז) מצות מצות ריבה הכתוב ואפילו כמצתו של שלמה.
     רי"ף- הדראה הוא פת סובין. [קליפה הנושרת מן החיטה בשעת כתישה וי"א שזה קליפה דקה כדלקמן].
     ר"ן- מקשה שהרי פת סובין אין חייבת בחלה ואין יי"ח אלא במצה החייבת בחלה.
     רמב"ם- ו,ה- אין יוצאים לא בפת סובין ולא בפת מורסן אלא לש הוא את העיסה בסובין ומורסן שבו יוצא בו. [מורסן- קליפה דקה הנשארת בנפה אחר יציאת הקמח וי"א שזה קליפה הנושרת כנ"ל].
     ראש- וזו כוונת הרי"ף במה שכתב פת סובין שהרי פת סובין לא מקרי לחם.
     רמב"ן- הדראה היא תולעת שנמצאת בתבואה ואף מחיטים אלה מותר לעשות מצה. [וכן מובא במ"ב].

מקורות נוספים בסע' ד' לגבי מצה גזולה.

פסק שו"ע  1. אין יוצאים לא בפת סובין ולא בפת מורסן.
2. אבל לש  הוא את העיסה בסובין ובמורסן שבה  וייצא בה. [שכן דרך העני לאכול פתו מקמח שאינו מנוקה והם מצטרפים לשיעור כזית מצה- מ"ב].
3. ויוצא במצה מסל תנקיה ביותר ואין אומרים אין זה לחם עוני.
     רמ"א- לכתחילה אין לעשותה רחבה יותר מדי דהוי אשישה. [בה"ל-ובגמ' אמרו שאין יוצאים באשישה דהוא גלוסקא דלא מקרי לחם עוני ולשון הרמ"א הוא דדוקא לכתחילה אבל לא אוסר בדיעבד, מכיון שיש עוד פרושים במלה אשישה ולכן דיעבד יוצא במצה גדולה מאוד].

הוסיף אח"כ סובין ומורסן לעיסה- המ"א מסתפק אם יצטרף לכזית אבל מ"ב פוסק כגר"א ופר"ח וגר"ז שאם הפריש ואח"כ חזר ועירבן אין מצטרפים לשיעור כזית.

שיעור מורסן האוסר- בה"ל- לא נתפרש שיעור מורסן שיכול להיות בעיסה כאשר לש החיטה עם הסובין והמורסן ומאידך לא נתפרש כמה מורסן וסובין שמוסיף אח"כ לעיסה, פוסלים את העיסה למצת מצוה, ובה"ל נותן הגדרה שכל שאינה ראויה לרועים.

סימן תנ"ה
סעיף א'.

אין לשין אלא במים שלנו- פסחים מב.  א"ר יהודה אשה לא תלוש אלא במים שלנו.
[דרשה רב מתנה בפפוניא , למחר איתי כולי עלמא תצבייהו ואתו לגביה ואמרו ליה הב לן מיא אמיר להו אנא במיא דביתו אמרו].
      דרש רבא אשה לא תלוש בחמה ולא בחמי חמה ולא במים הגרופין מן המוליאר, ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את כל הפת וצריכה 2 כלים, אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו את ידיה.או בעיא להו עברה ולשה מהו מר זוטרא אמר מותר ר' אשי אמר אסור.
   
    רש"י- בימות הגשמים החמה מהלכת בשיפולו של קרקע לפיכך כל העולם צונן ומעיינות חמים הילכך מלינן בלילה ומצטננין. דהיינו שואב מבערב ומצטננן עד מחר.
    ראבי"ה- לפי טעם רש"י אפשר לשאוב בבוקר ולהניחם עד הערב.
    רא"מ-  הטעם משום שחמה מהלכת בלילה תחת הארץ, ועל כן אין תקנה אלא שלא יהו בלילה במחובר.
    רא"ש- לפי טעם רא"מ השואבן בתחילת הלילה מותרים מיד ואסור לשאבן אחר תחילת הלילה.

דין מצות שלא נילושו במים שלנו-בה"ג- אסור ללוש אלא במיא דבייתי מ"ט, כי אם לא בייתי אז הם חמומי ומחממות העיסה. ואם עבר ולש אסור דהלכתא כר' אשי.
     מדייק ב"י- ר' אשי אוסר אף אם לשו במים שלא לנו. אבל לרש"י עברה ולשה זה דווקא על מים חמין.
     רא"מ- אם עברה והזידה ולשה- אסור כר' אשי. אבל אם שגגה ולשה מותר.
ואף לכתחילה אפשר היכן דלא אפשר וכמו במקרה של פפוניא שלא מצינו שהתענו בגלל שלא לשו במים שלא לנו.
     ר' יהודה בר' נתן- אסור לאפות קודם עלות השחר ואם אפו ראוי לאסור האפוי דסוף לילה גורם לצינון [וזה לשיטת רש"י ולא לפירוש רא"מ].      
     בהמשך הב"י מביא את ר' אליהו מזרחי שמקשה על שיטת רא"מ בפירושו על מעשה פפוניא, וב"י דוחה את קושיתו. ומכ"מ גם הב"י דוחה את ראיתו של רא"מ מפפוניא. ונפק"מ מתי היתה דרשת רב מתונה בפפוניא.
ועל כן נותן הב"י חילוק אחר בדעת רא"מ.
     דעת הרשב"א- הר/שב"א דן בשאלה אם נשאבו המים קודם הזריחה האם מותר ללוש בהם באותו יום או שאסור משום דבעינן דוקא לנו. וכן מה הדין אם לנו יותר מלילה אחד בתוך הבית.
ודעת הרשב"א דבעינן לנו כל הלילה וכ"ש שמותר אם עמדו בבית לילה ויום או יותר וכן אנו נוהגים לשאוב יום אחד לימים הרבה.
     סמ"ק- יש מחמירים לשאוב בין ביום ובין בלילה ויש מחמירים לאסור כשנשאבו מבעו"י אף שלנו אח"כ כל הלילה. ומכ"מ כיון שבגמ'  נזכרה רק הלינה. אין להחמיר מתי נשאבו ובלבד שלנו כל הלילה, או רוב אחרון של הלילה כדי שיהיה עמוד השחר בכלל הלינה. ונכון להיזהר להמתין ללוש עד שיאיר היום פן יטעו באור הלבנה.
     ר' יצחק- לא נאמר שצריך ללון כל הלילה, ואין לינה אלא מחצי לילה ועד עמוד השחר.
     ב"י- לעניין הלכה נקטינן לשאבן מבע"י או ביה"ש ואין לשים בהם אלא עד שיעבור עליהם כל הלילה.

היכן מלינן בלילה- א"ח- צריך להעמידן במקום מגולה כדי שיצטננו. וצריך להשכים ולהכניסם לבית טרם תזרח השמש עליהם ואפילו ביום המעונן והמנהג להעמיד תחת תקרה כדי שלא ישכחו להכניסם בזריחה  ואם אמנם שכחו, כל עוד מצאם צוננים מותר ללוש בהם.
מי נהרות- רא"ש- מנהג כשר של הראשונים למלא מהנהרות בתחילת ליל י"ד, שמעיינות ובורות רותחים אבל לא נהרות.
     תשובת רש"י- תמיד בעינן מים שלנו משום שחששו חכמים לעיירות שאין להם נהרות, ואין לפרוץ גדרן של ראשונים.
     כל בו- יש שאמרו הקפידא הוא על מי בורות ומעיינות הקרובים למקור נביעתן אבל מי נהרות שזרמו יום או יומיים אין להקפיד. ואין זה נכון כי  השמש מחממת ביום.

מים שלנו מוגנים- ר' יהודה חסיד- אין להקפיד אם נופלת תקופה, לאסור מים שלנו כי שומר מצוה לא ידע דבר רע.
    מרדכי- אין לשפוך מים בשביל מת רח"ל, דליל שמורים הוא לה' ואף בשאר לילות של פסח שומר פתאים ה' וחלילה שיארע דבר תקלה במצות ה'.

פסק שו"ע  1. אין לשין אלא במים שלנו בין שהם מי בורות ומעיינות בין שהם מי נהרות.
    [בין למצת מצוה בין לשאר מצוות, ודווקא במים שלנו מטעם רש"י או רא"מ, ואף שבנהרות לא שייכים
    הטעמים לאסור מכ"מ גם בהם].
2. ושואבים אותם מבע"י [רמ"א- סמוך לביה"ש] או ביה"ש. [לפי השו"ע אפשר לשאוב ביום בכל שעה
    שירצה ובלבד שעובר עליו הלילה וכן פסק הגר"א. אבל הרמ"א כתב שלכתחילה ישאב סמוך לביה"ש כיון \    
    שרוצים שיצטננו המים במחובר י"ב שעות ביום ועוד י"ב שעות בלילה ובדיעבד אין להחמיר כל שעבר  
    עליהם הלילה, וכ"ש בשעת הדחק שאף לכתחילה יכול לסמוך על השו"ע. וכן אם שאבן בלילה קודם חצות
    יכול ללוש בהם ובלבד שיעבור עליהם י"ב שעות משעת השאיבה].
3. ואין לשין בהם עד שיעבור הלילה כולו.
   [ובשעת דחק יש להקל ללוש אחר עמוד השחר אע"פ שלא עמדו י"ב שעות].
4. ויכולים לשאוב יום אחד לימים הרבה.
5. ואם הזמן חם, יניחם במרתף שהוא קר. ואם הזמן קר יניחם באויר כי המרתף הוא חם.
   [ואם אין מרתף ישים בבית ודווקא היכן שאין תנור].
6. וצריך להשכים ולהכניסם לבית קודם שיזרח השמש ואפילו ביום מעונן.
   [ואם עומדים במקום שהשמש לא מגיעה לשם אף שעומדים בחוץ אין לחוש. ואם הוא יום מעונן חייב  
     להעניסם לתוך הבית דיומא דעיבא כוליה  שמשא].
     רמ"א  א. אם לא הכניסם בהשכמה, אם לא עמדו כ"כ עד שהוחמו, אינו מזיק.
   [ואם נעשו פושרין דינם כהוחמו בס"ג ופושרים הוא בחמימות הרוק ושו"ת החמיר שכל חמימות שהיא, אין
    ללוש בהם].
ב. ויותר טוב להעמידם תחת התקרה שמא ישכח להכניסם בהשכמה.
ג. כשמוליך המים [מהמרתף לבית הלישה] תחת אויר הרקיע יש לכסותם [ואם נוטל בכלי זכוכית  
                      יעטוף את כל הדפנות שלא יתחמם מהצד] והאחרונים כתבו שיש לכסות אף כשנוטל המים מהנהר לביתו ואף
        לאחר שקיעה כדי שלא יפול דבר המחמיץ ולכן נהגו גם לסנן המים בשעת שאיבה בבד לבן ונקי]
  ד. כשחל פסח ביום ראשון יש לשאוב המים אור לי"ג דהינו בליל חמישי.          
        [מדובר לגבי מי שנוהג  לאפות במוצ"ש אבל לדעת השו"ע בסימן תנ"ח כאשר חל י"ד בשבת, לשין בער"ש  
        וממילא שואבין בליל חמישי. ואם אופה במוצ"ש  אינו יכול לשאוב ביה"ש של שבת  שהוא ספק ספק ואין  
        שבת מכין ליום חול ומבע"י ג"כ אין נכון שמא ימשך לביה"ש. ומכ"מ אם שכח לשאוב בליל חמישי יכול  
        בער"ש מבע"י אפילו היום גדול. ואם שכח יכול לשאוב ביה"ש ע"י גוי ויש מתירים גם לו עצמו].
  ה. לכתחילה יש לשאוב מן הנהרות ולא מן הבארות, אבל כשהנהרות גדולים מהפשרת שלגים  
   וגשמים, טוב יותר לשאוב מן הבארות. [לנהרות יש יתרון שהם מתקררים בזרימתן (אף שהמים  
    במקורם) ומכ"מ כששלגים מפשירים עדיף מבארות כי מי הנהרות הופשרו מחום השמש].
  ו.  אין לשפוך מים שלנו מכח מת רח"ל או תקופה שנופלת, ומכ"מ טוב לכתחילה לשים במים  
   ברזל. [וכן בשאר מצות לפסח. ומכ"מ בשאר מצות שאינן של מצוה, אם יכול להשיג בקלות מים אחרים  
שלנו, נכון לעשות כן אבל במצות מצוה, ישתמש במים הראשונים כדי שלא יראה במזלזל במה שנאמר שומר   מצוה לא ידע דבר רע. ולענין תקופה ישים ברזל חדש ולא יגע בידו שלא יחמם המים. ובשאר ימות השנה א"צ ברזל אלא שם מלח או חותם].
ז.  אסור לשאוב מים ע"י גוי ואף לשאר מצות ישאב ישראל אם אפשר. [כי לכתחילה אין    
    להשתמש בגוי למכשירי מצוה. ואם יש חשש שיתן חמץ, יש לסנן כפי המנהג].
 ח. נוהגים ליטול מים מיוחדים למצה של מצוה. [ויאמר בשעת שאיבה לשם מצת מצוה].
 ט. ונוהגים ליקח כלי חרס חדשים ואין לשנות המנהג אבל בשל עץ אין להקפיד.
    [ ודוקא חדשים משום שכלי חרס ישנים מאוסים ואין בהם הידור מצוה, ובשל עץ ואבן או חרס מצופה זכוכית
     יכול להשתמש כל שלא הכילו מי פרות אלא רק מים, כי מי פרות המתערבין במים ממהרים המים להחמיץ  
 בעיסה תסב. וע"כ אם היה שם מ"פ טוב להיזהר להגעיל הכלים קודם השאיבה. וכ"ש שאין להניח המים שלנו
 בחביות ששימשו לאיחסון דבש משום שמפליט מ"פ. ולכתחילה אין לשאוב בכלי נחושת כי נחושת מחמם  
 ודיעבד אין לחוש. ולעניין לישה בכלי נחושת נוהגים היתר והמנהג להחמיר רק בשאיבת המים ע"י כלי נחושת
 ושהיתן בלילה, כיון שאין מצטננים בכלי נחושת כמו שמצטננים בשהיה בשאר כלים].



   
               






 
סעיף ג'.

לש במים שלא עבר לילה.

מקורות ראה בסע' א' .
ג(ב) גמ' פסחים הנ"ל אשה לא תלוש בחמה ולא בחמי חמה.
פירוש מים גרופים מן המוליאר – רש"י – מים שמצויים בדוד גדול של נחושת ומים פושרים בו אפילו כשאינו על האש. אבל רי"ף – מים שנשאבו בו ביום.
אם עברה ולשה בחמין – גמ' אבעיא להו וכו'.
דייק הרא"ש – עפ"י רש"י – מדובר שעברה ולשה במי חמין אבל לא אסר ר' אשי (שהלכה כמותו) במים שלו לנו. וא"כ אם אין לה מים שלנו יכולה ללוש במים רגילים. וכן דעת הרא"ש.
      אבל רי"ף – אם מדובר במים שנשאבו בו ביום אז ה"אבעיא להו" הולך גם על מים שלא לנו שבהם אסר ר' אשי.
      רמב"ם – כדעת הרי"ף שאם עברה ולשה במים שלא לנו אסור.
      ב"י – והרי נקטינן.
      ר"י רותם – רבותי נהגו שאם לשה בשוגג במים שלא לנו יש להתיר. ובמזיד – לאסור אבל הוא עצמו מחמיר כדי לגדור פרץ והמחמיר ת.ע.ב.
ג(ג) עברה ולשה בחמין – ראבי"ה – דוקא אם עברה במזיד אסור אבל בשוגג שרי. [וכמו הדין בעבר ואפה או עבר ושיהא – צדיקא במזיד אסור אבל שוגג – לא. וכן סובר רא"מ.]
       ראש בדעת רש"י  - אם לשו בחמין אסור אפילו בשוגג. משום ששוגג קרוב למזיד הוא, וגרע מבצקות של נכרים שוחט לאכול מהם משום שכאן קנסו חכמים משום שעבר על איסור דרבנן ואסור באכילה משון חימוץ.
      אבל ר"ן בדעת רש"י – דוקא במזיד אסרו אבל לא בשוגג. ומה שאמר שגרע מבצקות של נכרים הוא באופן שהגוי לש במים שלנו.
      א"ח – כל הוך דאסור הינו באכילה אבל בהנאה מותר. ואפילו לש בחמין.
      רי"ף, גיאת, בעל עטור – מה שאסור ללוש במי חמין הוא לצורך מצה משומרת.
      ראש – ולא נהורא שהרי יש חשש חימוץ ואין לחלק בין מצת מצווה לשאר מצות. ודעת הראש כרש"י שאם לש בחמין אפילו בשוגג אסור ואע"פ שאינו למצה של מצוה ואסור באכילה אבל במים שלא לנו לא אסרו בגמ'.
      ב"י – ונקטינן להתיר אם לשה בשוגג במים שלא לנו.
פסק שו"ע סע' ג' 1. אין ללוש במים חמים אפילו לא נתחממו אלא בחמה. [ואם נתקררו לגמרי יש אוסרים כיוון שהיו פעם
                                חמין ויש מתירין ומכריע הגר"ז שיש לסמוך על המקילים בשעת דחק או בהפסד מרובה כגון שעבר ולש בהם
                                הרבה מצות. ומכ"מ אם נעשו רק פושרים – אסור.]
                   2. ולא במים הגרופים מדוד גדול שנחושתו עבה ותלוי על מקום האש ומים שבתוכו פושרים  
                          [ששיעורן כחמימות הרוק או כמים ששואבים בקיץ מהנהר]. אפילו כשאין אש תחתיו. [ואפילו לא נתחממו  
                                 המים בתוכו כיוון שדוד זה מצוי תדיר על האש, לשמור על חומו, ע"י דפנותיו העבים. ואין חילוק בין דוד
                                 נחושת לחרס ואם ודאי כבר התקרר אין לחוש].
         3. ואם עבר ולש בין באלו, בין במים שלא לנו, אסור. [ודווקא באכילה אבל מותר בהנאה ואפילו לש
                                 בחמין].
         ויש חולקים ומתירים בלש במים שלא לנו.
         ויש אומרים דבשוגג מותר ובשעת הדחק יש לסמוך עליהם. [לשיטה זו אפילו לש בחמין לא קנסוהו רבנן כי אין רומז חימוץ ובשוגג לא קנסוהו].
       רמ"א חולק – ואפילו בלא דחק יש להתיר אם עבר בשוגג ולש במים שלא לנו. [הרמ"א מקל רק אם לש במים שלא לנו שמותר אם לש בשוגג ואפילו אין מדובר בשעת דחק, משום שיש מתירים במקרה זה אפילו לש במזיד ומכ"מ לענין מצת מצוה בלילה ראשון לא יקח מהם אלא ישיג אחרים וכן בשאר ימי הפסח יכול להקל אך בשאר הדברים מודה לשו"ע דאין להקלאלא בשעת הדחק].

במים שלא לנו בשאר ימי הפסח – הרמא הקל בלש בשוגג בלש במים שלא לנו, אבל לכתחילה אסור ללוש בהם ואפילו אין לו מים אחרים, שהרי יכול לאכול מדברים אחרים. אכן אם צריך ללילה ראשון יש להקל ללוש בהם כדי שלא יבטל מצות עש דאו'.

האם מותר לצנן המים – בה"ל כתב שאם צינן את המים שהיו בדוד מותר ואפילו לדעת המחמירים שכל שהיו חמין אסור ללוש בהם מכ"מ כאן זה לא חמי האור כיוון שנתחממו רק מהדפנות, לא מהאש.

סעיף נוסף להיתר במים שבא מנהרות – במקרה שעבר בשוגג ולש במים שלא לנו כתב שו"ע שיש להקל בשעת הדחק אבל הב"ח אוסר בכל גווני ומכ"מ כתב בבה"ל שאם נשאבו מנהרות גם הב"ח יקל בכה"ג כיוון שלדעת רש"י עיקר דין מים שלנו הוא לגבי מי מעינות ןלא מנהרות וכן יש להקלדיעבד אף לדעת הב"ח כל שהיו חמין שצננן ולש בהם בשוגג.      

 
סעיף ד'
אם רואה שכמות "מים שלנו" אינה ממספקת לו, האם מותר לערבב עם מים שלא עבר עליהם הלילה.

מים רגילים שנתערבו במים שלנו – סמ"ג – מים רגילים שנתבטלו ברוב מים שלנו, כיוון שנתבטלו קודם לישה הרי הם מותרים.
      סמ"ק – הביטול הוא דינא חד בתרי ולא ברוב רגיל.

פסק שו"ע  מים שלא לנו שנתבטלו חד בתרי במים שלנו לשון בהם. [והמ"א כתב דלא דינא חד בתרי אלא ברוב, והטעם מכיוון שרוב המים הם צוננין הרי שמקררין את השאר].

לערב לכתחילה מים רגילים – חי"א – אף לכתחילה יכול לערב אם רואה שלא יספיק לו.

ערוב מיעוט מים רגילים לאחר שהשתמש בכל המים שלנו – דווקא אם נתבטלו המים הרגילים ברוב מים שלנו קודם הלישה אבל לערב בעיסה חד בתרי במים שלנו אסור ובדיעבד הא"כ מקל אך מ"ב פוסק כמחמירים וכל זה בשוגג, כיוון שהרמ"א פסק שאפילו לש שלא לנו בלבד יש להקל אבל אם עירב במזיד בעיסה משאיר המ"ב בצ"ע.

מים חמים שנתערבו במים צוננין – אם נתערבו בהרבה מים צוננין עד שנצטננו יש מקלים כיוון שנתבטלו בצונן ויש מחמירים שהרי ההיתר הוא דווקא אם נתערבו מים רגילים במים שלנו וע"כ לכתחילה יש להיזהר שלא ללוש בהם אבל בדיעבד או במקום הפסד מרובה או מניעת שמחת י"ט יש להקל.
 
סעיף ה'

האם מותר לתת מלח במצה.

נתינת מלח בעיסת המצה – ראש – עפ"י שיש קצת טעם לאסור משום שמלח מחמם העיסה מכ"מ אינו ברור
      ר"ן – בגמ' לט: נאמר ותיקא במיא ומילחא אסור. והכוונה מאכל של קמח שמבשלים אותו, ומדייק הר"ן שדווקא בוותיקא אסור לתת המלח כיון שהבישול מחמיץ אבל בלחם - לא אסור.
      מרדכי – יש להזהר שלא ליתן מלח והאוכל מצה מלוחה כאילו אוכל חמץ מפני שהמלח מוסיף חום בעיסה.
      הג"מ – רשב"ת רצה להתיר למלוח מצה חוץ מיום ראשון וחבריו אוסרין דמליח הרי הוא כרותח והווי כמו לש בפושרים.
      ראב"ד – אין נותנים בעיסה מלח ותבלין דכרותחים דמו, ואם נתן עד שלא נאכל מפני מלחו, נאסר באכילה כמו מצה שנילושה ברותחין. ובנתן מעט מלח יאפה מיד ומותרת באכילה אבל לכתחילה לא יתן. ובמצה של מצווה אפילו בדיעבד לא יצא י"ח אכילת מצה ובעינן לחם עוני, ועירוב מלח הווי מצה עשירה.
      רשב"א – מתיר עפ"י ראית הר"ן והמנהג ליתן מלח במצה חוץ ממצה שמורה.
      ב"י – ועכשיו פשוט המנהד שלא ליתן מלח בעיסה כלל.

פסק שו"ע נוהגים שלא ליתן מלח במצה ונכון הדבר. [ומותר לכתף במי מלח את המצה לאחר אפייתה ואח"כ להחזיר לתנור ובליל הסדר יש להחמיר אף בזה]
      רמ"א – ואפילו בדיעבד יש לאסור. [ודווקא באכילה אך לא בהנאה]

דין מצה שנתן בה מלח דיעבד – רמ"א כתב לאסור. [ומשמע בשו"ע שאין לאסור דיעבד]
      מ"ב – אם נתן בה מעט מלח ואפה מיד – אין נאסר דיעבד. ובמלח שלנו שהוא תולדות מיים אף אם לא אפה מיד אין לאסור דיעבד. וכ"שאם היה שוגג בזה, כיוון שיש מתירין אף בלש בחמין בשוגג.  
 
סעיף ו'

האם מותר לתת פלפל במצה.

נתינת תבלינים במצה – מנחות כג: אם תיבל את בצק המצה בקצח ושומשומין ובכל מיני תבלין כשרה כיוון שיש בה טעם מצה. וכן פסק ברמבם ה, כ. נתינת פלפלין – רוקח – ואע"פ איין ליתן פלפלין לפי שהוא חד ומחמם העיסה וכן פסק הראש.
      אבל ראב"ד – מדובר כאשר תיבל את המצה לאחר שנאפתה, דאם מדובר שתיבל בשעת לישה הווי למצה עשירה שאין יוצאים בה י"ח.
      ה"ה – דוחק לפרש כראב"ד. ומכ"מ ילפינן דתבלין אינו מחמיץ.

פסק שו"ע 1. לש המצה  בקצח [=קימל] ובשומשומין ובמיני תבלין כשרה כיוון שיש בה טעם מצה. [ויוצאים בה י"ח משום דלא מקרי מצה עשירה, אבל מ"ב חושש לשיטת מי שאומר שזה מצה עשירה וע"כ פסק שיש להחמיר שלא לצאת בה י"ח].
             2. ומכ"מ אין לתת בה תבלין לפי שהוא חד ומחמם העיסה. [הכוונה שלכתחילה אין נכון].
      רמ"א – ופלפלין אפילו בדיעבד אסור וכן אם נפל בה סיד. [ואפילו קורט אחד מחמיץ העיסה וכן מעט סיד ודווקא אם נילושו יחד אבל אם נפלו אח"כ מסירו ודיו. וזנגוויל דינו כפלפלין וכן נגעליך וכרכום וכן סיד חי אבל סיד שבקיר שכבר נתייבש – מותר].

מה שיעור תערובת התבלין – משון שו"ע משמע שאפילו אין כזית דגן בכדי אכילת פרס, יוצא בה י"ח כל שיש בה טעם מצה. והפר"ח והמ"א כתבו שצריך שיאכל כזית בכדי אכילת פרס ממצה בלבד ובלא תוספת תבלין ובסימן תנ"ג ב' כתב במ"ב שלכתחילה בעינן רוב דגן בתערובות דגן עם שאר מינין והוא הדין לכאן.

דין מצה שנילושה בסיד ובפלפלין – האיסור הוא רק באכילה אבל לא בהנאה. ויש אומרים שרק פלפלין וסיד אסורים באכילה אבל שאר התבלינים כמו נגעליך וכרכום וזנגוויל מותר בדיעבד אף באכילה.  

סימן תנ"ו
סע' א', ב', ג'.

מהו שיעור העיסה שהותר ללוש בפ"א לצורך מצה, ועל מה סמכו בעלי המאפיות ללוש עיסה גדולה מזה.
האם אפשר למדוד קמח בפסח כשיעור חלה.

שיעור עיסה מקסימלי שאפשר ללוש לצורך מצה – פסחים מח. אמר רבא קבא מלוגנאה לפסחה וכן לחלה.
      רש"י – קב של אותו מקום לפסח שלא ללוש יותר כדי שיוכל לשומרו מן החימוץ והוא השעור להתחייב בחלה בכל השנה.

כיצד מודדים – 1. ימלא כלי עד גדותיו ואחר יניח 43 ביצים בינוניות בנחת והמים הנשפכים הם השיעור – טו"ר.
      ר' ירוחם-  ינקב ביצה בינונית ויוציא תוך ואח"כ ימלא מים 43 פעמים.
      רמב"ם – 520 דרהם מצריים.
      ראש – מודדים לפי חטים ולא לפי קמח שכן במדבר לקטו מלא עומר מן ואח"כ טחנו אותו וכן ראה נשים מאשכנז שגודשות בקמח.
      טור – בהלכות חלה כתב שצריך שתהא המידה גדושה משום ספק ברכה לבטלה אבל בהלכות פסח לא כתב שצריך מידה גדושה.
      רשב"א – יש לשער בקמח בין לחלה ובין לפסח ודוחה ראית הראש מהמן.
      א"ח – מותר לנדות הגודשים מידותיהם בפסח.

פסק שו"ע סעיף א'   1. אין לשים לפסח עיסה גדולה משיעור חלה שהוא 43 ביצים וחומש ביצה בינוני. והוא עישרון. [ששערו חכמים שגודל עיסה שאדם אחד יכול להתעסק באופן שמצילה מחימוץ הוא עד שיעור חלה שהוא 43 ביצים  עם הקליפות ויש לשער בנפח ולא במשקל].
2. וכך ישער אותה: ימלא כלי מים ויערה המים ממנו לכלי אחר וכו'
3. ושיעורה מקמח חיטה מצרית 520 דרהם בקירוב.
      רמ"א – א. ולא ידחק הקמח במידה דאם כן לא ילוש יפה [אלא ימדוד בפיזור כדרך שמודדים למכור].
    ב. טוב לומר בשעת נתינת הקמח למצה שעושה לשם מצווה.



















סעיף  ב'.

שיעור לישה כיום – מרדכי בשם ר' יצחק בר יהודה – מידת עישרון היתה דווקא לראשונים שתנוריהם היו קטנים ואורא למוחש בכל עיסה לחממן ואולי יצטרכו המצות לעמוד זמן ארוך, אבל תנורים שלנו שהם גדולים עדיף לפי שילוש הרבה ביחד ויהיו עסוקים בעיסה תמיד שלא תבוא לידי חימוץ – ולא הודו לו חבריו.
      הגמ' – אין אנו נזהרין בזה ולשון עיסות גדולות משום שסומכים על הראביה ורוקח ועוד שהתירו ללוש עיסה גדולה כפי מספר האנשים שמתעסקים בבצק וטוב שכולם עסוקים מאשר יהיה כאלה בלי תעסוקה והבצק בידיהם יחמיץ אולם מכריע הכר"מ שהזהיר שלא ללוש יותר משיעור חלה.
      אגור – התירו להשתמש במערוך כיוון שעוזר להשלים המלאכה במהירות וזה דווקא בתנורים שלהם שפיהם למעלה והם קטנים אבל בתנורים שלנו יותר טוב ללוש הרבה יחד. מאידך מביא דעה שבעלי נפש באשכנז נהגו ללוש כדי שיעור חלה לבד ואפילו בתנורים גדולים.
      ר' יונה – היכן שלש יותר משיעור חלה. חכמי צרפת אוסרים העיסה אולם נראה לר' יונה להתיר כיוון שאפילו אם לא מתעסקין בעיסה אינה מחמיצה, אלא לאחר שיעור מיל וא"כ אף שהיא עיסה גדולה ומחמת זה העיסוק בה אינו יכול להיות גדול מכ"מ זה לא גרע ממה שלא מתעסקים בה כלל. וע"כ כיוון שלא משתהין יותר משיעור מיל מותר.
      ראש – גם אם חכמים החמירו שלא ללוש אלא עשרון אחד מכ"מ בדיעבד מי אומר שצריך לאסור.
      ר' ירוחם – יש שהתירו אם לש יותר מהשיעור יש שאסרווכן נראה להתיר כל שעשו בשגג.
      ב"י – לי נראה שאפילו עשו יותר מכשיעור במזיד נמי שרי כיוון שיש מתירין אפילו לכתחילה. מיהו לכתחילה יש לכל בעל נפש להזהר שלא ללוש יותר מעישרון אפילו בתנור גדול ואפילו יש הרבה ב"א עוזרים.
     עוד דוחה הב"י מנהג ללוש עיסות כשיעור עישרון. ואח"כ לחבר אותם וללוש אותם שוב יחד, ואין זה מנהג טוב כיוון דקים ליה לרבנן שאין שום אישה שיכולה לקטף בידיה עיסה יותר עבה משעור עישרון.

פסק שו"ע  אם לש יותר משיעור זה מותר בדיעבד. [ואפילו לש במזיד].
הסיבות להקל – ראש – כיוון שלא גרע מהניה עיסה ללא עסק דקי"ל דאין לאסור כל עוד לא שהה מיל.
שהה שיעור מיל בפעולת הלישה קודם שהעוזרים סייעו בעריכה – מ"א – יש לאסור כיוון שגם לשיטת הראש בעינן שיהיה פחות משיעור מיל ואילו כאן כבר שהתה מיל אולם מ"ב מביא פוסקים בב"י שמקילים בעקר דין זה בימינו מאחר ולשון במערוך. ובהרבה אנשים, והתנורים גדולים ואין להחמיר אפילו בלשים מידה גדולה. ונהגו העולם לכתחילה כדעה זו ואין למחות בידם כי יש להם על מי לסמוך אך וכ"ש יחמיר כדעה הראשונה אף בימינו. ובישובים קטנים שאין הרבה אנשים ודאי שיש ללוש רק כשיעור. ומכ"מ אם לש עיסה אחת אז כדי שלא תהא ברכת הפרשת חלה לבטלה, יכול לבטלה יכול להוסיף מעט כדי לצאת מספק.
     אולם בשע"צ משאיר בצ"ע כיוון שלשון השו"ע והרמב"ם שדוקא כשיעור כזה.
מדידת קמח בפסח לשעור חלה – ביצה כט: מח' רב ושמואל אם יכולה אישה למדוד בי"ט קמח לעיסתה.
      תוס' – דווקא כשנותנים חלה. לכהן אבל כיום ששורפין, אין למדוד אלא משערים  אומד. ונותנים ברווח מפני הברכה וכן בפסח.
      רי"ף, רמב"ם – אסור למדוד קמח בי"ט.
      ראש – מביא רי"ף ורמב"ם והוסיף שיש מתירים בפסח שאין לשים יותר מעישרון ואין לפחות משעור חלה מותר למדוד.
פסק שו"ע שאע"פ שאין מודדין קמח בי"ט ללוש (סימן תקי"א) יש מתירים בפסח שמותר למדוד. ויש שאוסרים והיינו שיקח באומד ולא ירבה על העישרון [רמ"א – וכן נהוג].

כיצד מברך אם עושה באומד – יצרף עיסה זו לעיסה כבסימן תנ"ז דשמא אין בכל עיסה אחת כעשרון.          

סימן תנ"ז
סעיף א'

הפרשת חלה ביו"ט

שכח ולא הפריש חלה מהעיסה כיצד ינהג: כשנזכר לאחר האפייה, ביו"ט קודם הסדר, ביו"ט לאחר הסדר.

הפרשת חלה בעיסה במצות – טור – כיוון שיש לדקדק בשיעור העיסה, אלא שלא להרבות בה מפני חשש חימוץ עדיף למעט בעיסה, ויקרב את העיסות יחד בשעת הפרשת חלה דשמא אין באחת מהן כשיעור.  [ב"י – הטור ביו"ד שכ"ה כתב שצריך שיגעו העיסות זו בזו עד שיידבק מעט מזו על זו וה"ה כאן].
הפרשת חלה לאחר האפייה – פסחים מח: נשים שעושות פחות מכשיעור חלה אולם נותנות המאפה לתוך הסל והסל מצרפן.
     תרומה – ואם עושה רק עיסה אחת טוב לעשותה כשיעור חלה כדי שיוכל לטול חלה בלי ספק ובברכה ואין חשש חימוץ במעט יותר עיסה.
האם אפשר לכתחילה להפריש לאחר האפייה – וכן משמע בטור שכל שיש שיעור חלה באחת מהעיסות לכתחילה צריך להפריש חלה בעודה עיסה וכן משמע ברמב"ם (בכורים ה , ד ) ואף שבה"ט בשם מהר"ם דדינא דיעבד מצרפים בכלי אבל לכתחילה לא משום שנאמר : "ראשית עריסותיכם.." אבל בפסח וביו"ט שאסור לטלטל בכולה משקורא לה שם וגם אין לשרוף קדשים ביו"ט הואיל וא"א בענין אחר מותר.
     וכן מסקנת הב"י בהמשך על דברי המנהיג – כשיש ענין של מהירות שאפשר להפריש לאחר האפייה מיד.
נתינה על לוח שאין לו בית קיבול – רמב"ם בכורים ו, יז כתב שזה ספק אם מצרף בחלה מדבריהם הווי ספקא לכולא ופטורה מחלה.
      טור בסימן שכ"ה – ואף כשנותנים בכלי שיש לו בית קיבול צריך שלא יוצא ממנו שום דבר מדופני הכלי ואם מכסה במפה מועיל כמו נתינה בכלי.
   אבל המנהיג – אין להקיף כמה עיסות ולהפריש מאחת על כולן אלא יש להפריש חלה מכל מידה ומידה כיון שמה שאמרו שהכל מצרפן זה רק כשאין שיעור חלה באף אחת מהעיסה, וצריך לצרפם בכל לחומרא כדי לחייבן  אבל לא לקולא.
      ב"י - וכוונתו אפילו לצידן שאין נותנים חלה לכהן.
   אולם הטור בסימן שכ"ה פסק כחלקים על המנהיג (ראבי"ה וסמ"ק) ואדרבה היקל כל שיש שיעור חלה בכל העיסות יכול להפריש מזו על זו ואינו צריך צירוף סל ולא נגיעה אלא רק שיהיו שניהם לפניו. וכך פסק הרא"ש וכן המהר"ם מרוטנבורג. ואדרבא אין לנהוג כשיטת המנהג כיוון שמערב העיסות עד שניטל מהן חלה והשהוי יכול לבוא לידי חימוץ.
      ב"י – דינא בתוך הפסח אין לעשות כמנהיג אבל לפני פסח יש לנטול מכל עיסה ועיסה ועדיף מאשר להמתין עד אחר האפייה , וכ"ש בא"י דאורא למיחם שמא יאכל מוחזר ואין תקנה להפריש על מה שנאכל, ומכ"מ אם מחמת המהירות א"א להפריש לפני האפייה אפשר להפריש מיד לאחר האפיה .
כשיש בעיסה אחת שיעור חלה – ראש – לכתחילה ופרוש לפני האפייה דלא התירו בעיסות קטנות ובצרוף אלא כשאין שיעור חלה באף אחת מהעיסות אבל אם יש שיעוקר חלה א"צ צירוף סל אלאמ הקפה בעלמא כדי לתרום מן המוקף.
      אבל רי"ף רש"י – אע"פ שיש חיוב חלה בעינן צירוף סל.
אכל מהעיסה ונזכר שלא הפריש – בכורות כז. שמואל אומר אפילו טרח ואכל קצת ופרוש על המותר דחלת כמ"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש.
נזכר שלא הפריש ביו"ט עצמו – מרדכי – אם שכח ולא הפריש מעי"ט אין לסמוך על שייר מצה שישאיר, כיוון שהעיסה נילושה יחד ונתחיבה כאחד, מותר לשיר לסוף משא"כ במצות הנילושות כ"א לבדה שאין להן דין זה. אלא יש לאפות מצה אחת אחת ובשעת ההפרשה יפריש אחת על כולן בצירוף סל.
      ב"י – ומדובר שמה שכבר אפה לא נצטרף בסל ואולי ד"מ ג חולק דצירוף סל הוא להחמיר ולא להקל כמו סברת המנהיג.





פסק שו"ע סע' א'  א. כלשון הטור – שמוטב ימעט מחשש חימוץ ולכן יקרב העסות שישקו זו בזו שמא יש באחת     מהן שלא כשיעור.
                         ב. והדרך העדיפה שיפריש מיד לאחר האפיה שיתן כל המצות בסל.
      רמ"א   1. אם היה שיעור חלה ושכח להפריש מהעיסה יפריש אח"כ וא"צ צרוף סל.
                2. אם התערבו עיסות שמחלקן נטל חלה. יכול לנקוט באפשרויות הבאות:
                      א. יקח חלה מכל עיסה ועיסה [דאם יקח מאח יש לחוש שמא נפטרה והי' מפריש מפטיר על החיוב]
                      ב. ילוש העיסה נושכת ויקח ממנה על כל העיסות [וצריך שיהיו כולן מונחות לפניו בחדר אחד]
                      ג. אם מכיר העיסה ממנה לא נטל, נוטל ממנה על האחרים.
הסבר דרך ראשונה בש"וע – אחר שלש עיסה ראשונה ימשיכו לעסוק בה עד שתהא מוכנה העיסה השניה (או שילושו 2 עיסות במקביל) באופן שבשתיהן נהיה שיעור חלה ואז ידבקו העיסות זו בזו עד שיתלשו אחת מחברתה ודבוק זה מחשבן לעיסה אחת (ואם הן קשות וא"א לדבקן אזי יצרפו אותן בסל או או ע"י כיסוי מפה). והיכן שנוהגים ללוש יותר מכדי שיעור חלה עליהם להפריש חלה מכל עיסה ועיסה ונהגו שמכל עיסה מפרישה אשה אחרת ומברכת לעצמה ואם אדם אחד מפריש די בברכה אחת כל שלא הפסיק בענין שאינו מענין הלישה. אבל אם העיסות כולן פחות מכשיעור אין מועילה הפרשתו מכל עיסה ואדרבה נתחיבו בחלה כאשר יצרפם בסל.
הסבר דרך שנייה בשו"ע – אמנם לכתחילה עדיף להפריש מהעיסה עצמה כדכתיב "ראשית עריסותיכם" אולם אם א"א להפריש חלה בגלל המהירות יפריש מיד לאחר האפייה, כשייתן אותם בסל ואם משתמש בסל גדול צריך לכתחילה לקרבם שיגעו זה בזה ואם אין בכל אחת מהעיסות שיעור חלה וצריך לצרפם בעינן בהכרח סל או כיסוי מפה אבל אם מונחים כ"א בכלי נפרד, אף שהוא פתוח ומקורבים זל"ז אין להקל. ואם יש בכל עיסה כשיעור חלה פסק הרמ"א שא"צ צרוף סל וא"צ נגיעה והבית מצרפם ויכול להפריש מזה על זה. ואם כבר הניחו בכלים צריך לקרב הכלים ולפתוח המכסים (דאם הם סתומים לא מועיל הקרוב)
        אבל חלת חו"ל קי"ל דאוכל והולך ומשיר קצת לחלה ומכ"מ זה דוקא בעיסה גדולה, ואף שאח"כ תתחלק לכמה ככרות מכ"מ תחילה היו מחוברות, וע"כ עכשיו א"צ מוקף ומחובר בשעת ההפרשה. אבל כאן הרי מדובר בעיסות מחולקות שלא היו מחוברות (ומה שהניחו בסל לא היו חיבור גמור להקל לאכול קודם ההפרשה) ואף שמלכתחילה היה שיעור חלה בכל עיסה ועיסה, מכ"מ בעינן שיהיה מן המוקף בשעת ההפרשה כבסימן שכ"ג סעיף א'
אופן צירוף במקרים שונים – בה"ל – שולחן ספק אם מצרף.                                                              
      צירוף בכלי והמצות בולטות מעל דפני הכלי – לכתחילה צריך שלא יצא כלום מעל דפני הכלי כבסימן  שכ"ה ס"א ברמא. ואם יצא צריך לכסות במפה.                                                                      
ואם לא כיסה פמ"ג מסתפק ובה"ל מכשיר כיוון שלסמ"ג א"צ כיסוי דאויר כלו מצרפן.
      צירוף ע"י מפה – פמ"ג – יכול להניח המצות בתו המפה ובקצוות לכסות את המצות ומועיל אע"פ שבאמצע מגולות, כיוון שבצדדים מכוסות.
      צירוף ע"י מפה ושולחן – פמ"ג –אם מונח על השולחן ומכוסות במפה לא מועיל ובה"ל משאיר בצ"ע שהרי בסמ"ק מתיר ע"י סתם כיסוי. ומכ"מ בכלי שיש לו דפנות מועיל כיסוי מפה אף אם מצות בולטות.
          וכן מועיל כפית כלי על המצות.
נזכר ביו"ט עצמו – אם לא היה שיעור חלה בכל העיסה ונצטרפו יחד בכלי ביו"ט, א"כ בא החיוב ביו"ט ומותר להפריש חלה ביו"ט. אבל אם נצטרף בכלי קודם יו"ט אסור להפריש חלה ביו"ט, וע"כ אם יודע אלו מצות יצאו מכל עיסה יכול לאכול מהם ולשייר מהמצה האחרונה ע"ס שיפריש בחוה"מ וישרוף. אבל אם לא יכול לזהות המצות, עליו לשייר מכל מצה ומצה מעט ואחר יו"ט יצרף כל החתיכות, ויקח חלה מאחת החתיכות של כולן. או שיאפה עיסה קטנה מכשיעור ביו"ט ויצרפם עם המצות בסל כדי לחייבן בחלה ויפריש מעיסה זו על הכל כיון שחייב עיסה זו בא ביו"ט מותר להפריש ממנה ביו"ט. ואם נזכר קודם הלילה יפריש מיד ועדיף לפי מהפרשה ביו"ט.
 






ספר קצירת השדה – א. יקח משכנים  
            ב. עשה תנאי מע"ש אבל אל אחרים מועיל רק בדמאי ולא בטבל ודאי  
            ג. תוך י"ג דקות וחצי מותר להפריש לצורך מצווה [שו"ע סימן שמ"ב. מ"ב רס"א סק"ד].
           ד. ילוש העיסה ויצרפה לשאר ויפריש ממנה [יש מחלוקת האם צריך שיהיה בה שיעור חלה]
           ה.בשעת דחק שאין לו כל לחם אחר ואין אפשרות לקחת מאחרים יכול להפריש בי"ט וישרוף במוצאי יו"ט כה"ח טז.  
           ו. להקנות מצות לאחר וזה יכול להפריש ביו"ט.
           ז. להקנות מצות לקטן שהגיע לבינת נדרים גיל י"ב ויום אחד דמצד אחד עדיף קטן ומצד שני תרומתו תרומה וכן בקטנה מבוסס על רשבא שאפשר לתת לקטן שיעשה איסור דרבנן לעצמו.
הפרשת חלה ביו"ט של פסח – פסחים מו. משנה – כיצד מפרישים חה בטומאה ביו"ט ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה. בן בתירא אומר תטיל לרצונן. אמר ר' יהושע לא זהו חמץ שאנו מצווין עליו בבל יראה ובל ימצא אלא מפרישתה ומנוחתה עד הערב ואם החמיצה, החמיצה.
      רמב"ם י"ט ג  ט – הלכה כר' אליעזר דאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה.
      רי"ף – המ' בא"י דחלה דאו' וכיוון שהיא חלה טמאה לא חזיא לאכילה כלל , לא לגדול ולא לקטן ולפי שאסור לאפות ביו"ט דבר שאינו אוכל נפש וגם אסור לשרוף קדשים ביו"ט הוצרך לומר שלא יקרא לה שם עד שתאפה דכיון שלא יקרא לה שם חלה עדיין לא נתקדשה ואופה את כל העיסות כיוון שכל אחת ראויה לאכילה אבל חלת חו"ל שהיא מדרבנן יכול לקרוא לה שם ואופה ומאכיל כהן קטן כדאמר שמואל בכורות כז. אין חלת חו"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאת מגופו, באיש עד שיראה קרי ובאישה עד שתהא נדה.
              וכהן גדול שטבל יכולים לאפות עבורו ואע"פ שטומאה יוצאה עליו מגופו דלא חמור אחר שטובל מטמא מת שלומדים בגמ' מו: שאוכל בתרומת חו"ל ועוד דאפילו בלי טבילה מותר בעל קרי בחלה ע"י ביטול דאמרינן רבה מבטל בימי טומאתו.
      אבל ר"ן – קורא לה שם ומבטלה ברוב ואוכל אותה בימי טומאתו בכורות כז.
      ורמב"ן – לבטל בעורים לכתחילה אסור כיוון שאין לערב איסור מדרבנן וכן בדיעבד והיה מותר ולכתחילה יש לנהוג כרי"ף.
הגדרת כהן קטן – משמע בטור כל שקטן מי"ג בחזקת שלא ראה ונאמן בזה אפילו הוא בן 11 או 12.
      אבל ר' ירוחם – דווקא פחות מ – 9 שנים, כיון שמי שהוא מעל 9 בחזקה שראה שהרי ביאתו ביאה.נדה מה.
אם אין כהן – ר"ת - מותר לאפות דקי"ל כרבה דאית ליה הואיל פסחים מו:
      אבל רי"ף , ראב"ג, רא"מ – כר"א שלא יקרא לה שם אלא עד שתיאפה.
      הגמ'  - ואם אין כהן יקרא לה שם אחרי האפיה, מותר לטלטלה, כיוון דחזי לכהן. וכיוון שמותר לטלטל לצורך קריאת השם יכול להניחה היכן שירצה.
פסק שו"ע – סעיף ב' א. שמי שלש עיסה ביו"ט של פסח לא יקרא שם לחלה עד שתיאפה, כיוון שאם יקרא לה שם לפני האפייה שוב יהיה אסור לאפותה [ויכול לעשות ב-2 דרכים: 1.יפריש חלק מהעיסה אבל אבל לא יקרא לה חלה אלא עוגה וגם לא יחשוב שזה חלה כי קדושת תרוה"מ היא אף במחשבה ולאחר שיאפה יקרא לה שם חלה .  2.יאפה סתם ואח"כ יפריש מצה אחת או חתיכה אחת על כולם אבל להפריש חלה ולאפותה אסור משום שאין באפיה זו צורך אוכל נפש].
            ב. שירה חדשה – ואם יניחנה כך תחמיץ ואינו כיסוי לשריפה ביו"ט [ואין שורפים קדשים ביו"ט].
            ג. ואם שכח וקרא לה שם יטלנה לצונן וימנענה מלהחמיץ [לכתחילה לא יסמוך על זה שמא המים לא יהיו צוננים ואע"פ שהקדש אינו שלו מכ"מ עובר בבל יראה בין שיכול להשאל עליו ולהפכו לחולין].
      רמ"א א. אם ש כהן קטן שלא ראה קרי או גדול שטבל לקריו מותר לאפות חלה בשבילו [וטוב שיאכל מיד לאחר שטבל שמא יטול מים חלוקים או ערודים ויאסר עד שיטבול שוב]
      ב.י"א שאין מאכילים חלה בזה"ז לשום כהן [דאי מחזיקין אותו לכהן ודאי שמא נתחללה אחת מאמותינו ופמ"ג כתב שיש בזה מנהגים].
      ג. יש אומרים שמותר ללוש ביו"ט פחות משיעור כדי לפטור עצמו מהחלה [והגר"א חולק].
נפק"מ בין שו"ע לרמ"א – השו"ע מדבר על חלת שע"י שאינה נאכלת לכהנים בזה"ז שכולם טמאי מתים ונטמאה החלה ואסורה אף לכהן טהור ואילו רמ"א מירי בחלת חו"ל שאינה איסור אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו כגון זה או בעל קרי אבל כרהן טהור פחות מגיל 9 שלא נטמא בקרי או כהן גדול שטבל יכול לאכול חלת חו"ל לפיכך יכול לאפות בשבילו ביו"ט סימן שכ"ב.  
                       

סימן תנ"ט
סעיף א', ה'.

עיסה שנילושה במקום חם, מה נקרא חם ומה דינה.

אין לשין במקום השמש – פסחים מב. אישה לא תלוש בחמה. [רש"י – לפי שחום השמש מחממה].
חומרת יום מעונן – יומא כח: אמר להם הממונה יומא דעיבא כוליה שמשא. [ודווקא מעונן כולו אבל בעננים שחולפים ובאים – מהר"ם חלוואה - אבל לפי המנהג שיתקבצו לאו אדעתיה יש להזהר גם בזה – פר"ח]
      רי"ף ראש רמבם – וביום במעונן אפילו תחת כל אוויר הרקיע אור.
      תה"ד – חלון שפתוח במזרח והשמש כבר סבבה לדרום יש לחוש שאפילו ביום שאינו מעונן שמא יתקשרו השמיים בעבים ולאו אדעתיה.
      ר' ירוחם – ביום שאינו מעונן מותר ללוש תחת כיפת השמיים היכן שלא קרוב לשמש שיתחמם.

אין ללוש קרוב לאש – ראש – וכן יראה שאין נכון ללוש קרוב לתנור מפני חום האש.

שיש לכסות מים בשינוע תחת כיפת השמיים – הג"מ – נכון להזהר קצת שלא להוליך מים באופן מגולה תחת הרקיע.
      סמ"ק – החשש הוא שצריך לשהות זמן ממושך ומכ"מ יש להזהר אפילו שעה.
      תה"ד – בין כוכבים ושמש אין להקפיד.
      א"ח – ביום מעונן טוב שלא להוליך מים באופן מגולה.
      ר' פרץ – אם אין חמה זורחת אין צריך.

פסק שו"ע סעיף א'  1. אין לשים במקום השמש.[וקרוב למקום שמש – החק יעקב מקל ואחרונים מחמירים. ואם שמש נכנסת        דרך החלון החוק יעקב מקל ואחרונים מחמירים והמנהג לכסות החלון בסדין בשעה שהשמש מאירה.]
          2. וביום המעונן אסור תחת כל אויר הרקיע משום דיומא דעיבא כוילה שמשא. [אפילו שאם לא           היו עננים לא היה כאן שמש, ומכ"מ ביה"ש אין לחוש]
  3. ולא יתקרב ללוש אצל התנור מפני חום התנור. [ודווקא מעל פי התנור אבל מהצדדים מותר. ורמת        החום לפי אומדן דעתו עפ"י החום של התנור וגדל החדר וע"כ יש להזהר כששוהין לפני שמכניסים לתנור וכן        להחליף המקלות שמתחממים].
      רמ"א – א. וע"כ נהגו להזהר מללוש נגד החלון הפתוח אפילו אין שם שמש שמא יהיה מעונן ולאו אדעתיה.  
      [אבל בחוץ מותר ללוש בכה"ג כיוון שישים לב שבאו עננים אבל בבית לא שמים לב – דרכי משה].
  ב. וכן יש להזהר מלהוליך המצות לתנור תחת הרקיע מגולה וכן המים וכן הקמח.[כיוון שהשמש מחממת הקמח או המים וע"כ יש לכסות במפה ולהחליפה שמא נדבק בה חמץ ונתחמץ].

עבר ולש מול התנור – הראש למד דין מול התנור מדין השמש וע"כ בדיעבד דינו כלש במקום שמש בס"ב.

עבר ולש תחת השמש – רמבם- ה, ט. –אם עברה ולשבה תחת השמש או לא צננה ידיה – מותר.
      אבל הראש – אוסר.

פסק שו"ע סע' ה'  עברה ולשה תחת השמש הפת מותרת. [ואפילו לש במזיד ומכ"מ אם שהה בחמה עד שהוחמה העיסה מסתמא יש להחמיר ואפילו הוחמה בשוגג  וה"ה בלש מול פי התנור].
 
 
סעיף ב'.

בצק ששהה בלי עסק מתי מחמיץ.

פסחים – שם- לא תגביה ידיה מן התנור עד שתגמור את הפת.
     רש"י- שתהא עוסקת בבצק כל שעה.
     ר"ן- תמה על רש"י שהגמ' דברה על תנור ורש"י מסביר בעיסה. ודעת הר"ן שחכמים אסרו שלא תתעסק בדברים אחרים כלל כדי שהעיסה לא תשהה, אבל התירו לה לעסוק בתנור כיון שהוא צרכו של הפת ובלבד שלא תשהה יותר מכשיעור.
     רמב"ם- לא תניח העיסה ותעסוק בדבר אחר.

התעסקות בבצק מונעת החמצתו- פסחים מח:  כל זמן שעוסקים בבצק אינו בא לידי חימוץ.

שיעור חימוץ ללא התעסקות- בצק החרש אם יש כיוצא בו שהחמיץ- אסור. [כלומר אם יש עיסה שעשו יחד אתו והחמיצה אז גם בצק החרש חמץ].
     רש"י- בצק שאין ניכר אם החמיץ אם לאו, וע"כ הוא משונה כחרש שיש לו אוזניים ואעפ"כ  אינו שומע ר"ל.
     ובגמ'- אם אין בצק כמוהו לצורך השוואה, אז נותן כל שיעור זמן שילד אדם ממגדל ניניא לטבריא- מיל.
     הג"מ- בשם רא"מ- שיעור מיל דוקא בבית שאין בו אש או חום ממקור אחר אבל אם יש אש או חום ממקור אחר אסור כיון שממהר להחמיץ.

שיעור חימוץ בבצק שהופסקה ההתעסקות עמו- -רא"ש- כל זמן שעוסקים בבצק אינו מחמיץ, אבל אחר שנתעסק בו ונתחמם תחת הידיים אם יניחוהו בלא עסק מיד יחמיץ.

האם מצרפים 2 שהיות לשיעור מיל- מהרי"ל- אוסר, ואע"פ שנתעסקו בו בינתיים מכ"מ השהיות מצטרפות.
     מהר"ש- אין נראה להחמיר.
     תה"ד בשם חד מרבוותא- אם העסק בין שהיה לשהיה הוא עסק גמור כגון בעיטת ידיים בבצק ורידודו ע"י מערוך אין השהיות מצטרפות, כיון שעסק גמור מבטל תחילת חימוץ. אבל עסק אחר מועט, אע"פ שמונע תחילת חימוץ כל זמן שמתעסקים בבצק מכ"מ אין בו כח לבטל מה שהתחיל החימוץ. וכן מוכח בגמ' גבי קיטוף שאינו עסק גמור שאע"פ שיש לו כח לערב שלא יתחיל להחמיץ אך אין בו כח לבטל מה שהתחיל להחמיץ (מח: ). כמו כן הניקור שעושים למצות, כל זמן שעוסקים בו אינו בא לידי חימוץ אך לא מבטל השהיות.
[מ"ב- אבל נתינת מכה במערוך במקום אחד בבצק אינו מונע חימוץ במקום שהמערוך לא דוחק ומכ"מ דעת מהרי"ל להחמיר בכל גווני].

שיעור מיל- תה"ד- 18 דק' לפי חשבון שמהלך אדם בינוני 10 פרסאות ביום שהוא 12 שעות. [פסחים צג:]

צורת בצק שהחמיץ- משנה מח: שיאור ישרף והאוכלו פטור. סידוק ישרף והאוכלו חייב כרת.
איזהו שיאור כקרני חגבים [סדק לכאן וסדק לכאן]. סידוק- שנתערבו סדקיו זה בזה דברי ר' יהודה.
וחכמים אומרים זה וזה האוכלו חייב כרת [דקרני חגבים נמי סידוק הוי] ואיזהו שיאור שפטור כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו. [דהיינו שאין בו סדק אבל הכסיף פניו שפניו מכסיפים מפחד]




פסק שו"ע
א. לא יניחו העיסה בלא עסק ואפילו רגע אחד. [לאחר לישה וקודם עריכתה, משום דלאחר העריכה אפילו פחות משיעור מיל מחמיץ].
ב. וכל זמן שמתעסקין בו אפילו כל היום אינו מחמיץ. [ולכתחילה אסור לעזוב העיסה אף כדי לטפל בצרכי התנור. וע"כ צריך לגרוף ולהסיק מקודם].
ג. ואם הניחו בלא עסק שיעור מיל הוי חמץ. [ואע"ג שאין בו סימני החמוץ- גמ'. ואם יש ספק שמא שהה שיעור מיל ג"כ יש לאסור דהוא ספק דאו'-פמ"ג].
ד. ושיעור מיל הוי 18 דק'. [ויש סוברים ששיעור מיל הוא 24 דק' ויש אומרים 22.5 דק' ולכתחילה אם שהה 18 דק' יש לאסור בהנאה. ובהפסד מרובה עד 22.5 דק' כל עוד אין סימני שאור וסדוק ואף לענין מליחה לכתחילה צריך שעה ודיעבד בעינן 24 דק'].
ה. ואחר שנתעסקו בבצק ונתחמם בידיים אם יניחוהו בלא עסק מיד יחמיץ.
ו. ואם התחילו ב 2 עיסות כאחת והחמיצה האחת בידוע שהחמיצה גם השנית, אפילו אין רואים בה סימני חימוץ.
ז. ואם החמיצה עד שיש בה סדקים, אפילו לא נתערבו הסדקים זה בזה אלא אחד הולך הנה ואחד הולך הנה הוי חמץ גמור והאוכלו חייב כרת. [ואפילו הסדקים רק במקצת העיסה- מ"ב].
ח. ואם אין בו סדק אלא הכסיפו [ערוב- נשתנה מראיתו ללובן] פניו כאדם שעמדו שערותיו, האוכלו פטור [ומכ"מ אסור באכילה ובהנאה ואם זה איסור דאו' או דרבנן נתבאר בסימן תמ"ב א'. וכתבו באחרונים שמכשול זה מצוי].
 
רמ"א מוסיף- ואם בצק המצה עשוי וירא שלא יבוא לידי חימוץ מותר לשברו ולחזור וללוש כדי שהעסק יבטל החימוץ מיהו טוב להזהר לכתחילה. [שמא העריכה בפעם השניה לא תצליח ותהיה מצה כפולה והמנהג לאסור משום שאין האש שולטת שם תס"א, ואין מועיל לשפשף המצה בידו דזה לא עסק ואדרבה עוד מחמם בידיו].

שיעור חימוץ לאחר שנתעסקו בבצק- בשו"ע פסק ע"פ דעת הראש שאחר שנתעסקו בבצק ונתחמם בידיים, אם יניחוהו בלא עסק מיד יחמיץ.
וא"כ לכאורא בבצק שהוא חם מפני ריבוי העסק, אין משערים שיעור מיל אלא מחמיץ מיד. ולדעה זו מה שנאמר בגמ' שאין חימוץ אלא אחר שיעור מיל הוי דוקא בבצק לאחר לישתו קודם שרדדו אותו, משום שהלישה עצמה אינה מחממת הרבה את העיסה. אולם הרמב"ם ה כתב שכל זמן שאדם עוסק בבצק אפילו כל היום, אינו מחמיץ. ואם הגביה ידו מן העיסה, אז לאחר שיעור מיל הוא מחמיץ וכן ברשב"א. ולא עוד אלא שהרמ"א שפסק כתה"S לעניין אם שהיות מצטרפות, הרי לפי הראש אפילו בלא צירוף יש לאסור וד"מ הניח בצ"ע.
      ומכ"מ פסק הרמ"א כתה"ד שזה עומד בסתירה לשו"ע שפסק כרא"ש, ומנסה הבה"ל לישב דהשו"ע מדבר שהבצק חם ובאופן כזה מחמיץ מיד כשמפסיקים העסוק בו ומסיים בה"ל בצ"ע.

סימן ת"ס
סעיף  א', ב'.
איזה עיסוק באפית המצות יכול להעשות ע"י גוי או קטן ואיזה לא.

עשיית מצות ע"י גוי, חרש שוטה וקטן- שאילתות- לשה גוי או חש"ו לעיסה, דלא בני שימור נינהו ואע"פ שישראל בר דעת עשה שימור משעת אפיה- לא יוצא במצה זו י"ח.
     ר' כהן צדק- אינו יוצא ידי חובתו- אלא במצה שאפאה ישראל לשם מצה דכתיב שמות יב יז ושמרתם את המצות, עד שיהא שימור לשם מצה.
     ר' האי גאון- מצה שאפאה גוי בפני ישראל ע"י שימור כתיקונה מותר לישראל לאוכלה.
     ראבי"ה- אם לש ישראל ואפאה גוי- יצא.
     רשב"א- אם גוי או חש"ו לש למצה של מצוה אפילו אחרים עומדים על גבם- לא מועיל. [כיון דבמצה בעינן שימור, ואין הגוי עושה אלא לדעת עצמו אע"פ שישראל עומד על גבו ומזהירו שיכין לשם מצוה. ולגבי חש"ו אמנם בכתיבת גט כשר כאשר גדול עוד על גביהם גיטין כב: אולם בשחיטה הלכה כרבנן שאין מועיל עמידה על גבם חולין יב: ].
     תוס'- שוטה לאו בר דעת כלל הוא ובדבר שאין לו הוכחה לא מהניא עמידת גדול על גביו כשחיטה וחליצה. אבל בכתיבת גט הואיל ויש בו הוכחה, שאומרים לו כתוב לשם פלוני והוא כותב כמי נפשיה ומכוון לשמן.
     ומדייק הראש מדברי התוס'- וא"כ במצת מצוה אם עומדים על גביהם ומלמדים אותם בשוטה אמנם לא מועיל אך בחרש וקטן שיש להם דעת קלישתא ואינם שוטים גמורים- מועיל.
     רבנו יונה- כל שאפשר ע"י שליח כגט ושחיטה אז מועילה כוונת העומד על גביו, ככוונת העושה שהוא שליחו. לפיכך בגט כשר אפילו בשוטה וגם בשחיטה כל שגדול עומד על גביו אבל חליצה דא"א ע"י שליח, לא מועילה כוונת העומד על גביו.
     ומדייק הראש בדע ר' יונה- מצה שנילושה ע"י חש"ו כשאחרים עומדים על גביו-יוצאים בה.
    דעת הראש- מסתבר שהכל תלוי אם יש הוכחה או אין הוכחה. בגט יש הוכחה ולכן מועיל אף בשיטה כל שאחרים עומדים על גבו. ובדבר שאין בו הוכחה כלל כשחיטה אין מועיל אף כשאחרים עומדים על גביהם. ובחליצה שיש הוכחה קצת א"כ חרש וקטן כשרים ע"י שעומדים על גביהם ומלמדים אותם אבל שוטה דלאו בר דעת הוא כלל- לא מועיל.
ולעניין מצה כיון שאין הוכחה כלל, דמי לשחיטה ולכן אף כשאחרים עומדים על גביהם אין יוצאים י"ח.
     א"ח- גוי או חש"ו שלשו אע"פ שאפה הישראל- לא יצא.
     ר"ש רי"ף, רמב"ן- אין לחוש מי לש ואופה.
     ריף גיאת- מצה שנילושה ע"י גוי בפני ישראל- מותר וחסידים מחמירים ולשים ואופים בעצמם.
וטוב ללמד לנשים לומר שכל מי שתגיע מצתי בשגגה תהא שלה דאל"כ הויא מצה גזולה.

פסק שו"ע סע' א' אין לשין מצת מצוה ולא מאופין אותה ע"י גוי ולא ע"י חש"ו. [דנכרי וחש"ו לאו בני שימור נינהו].









מצת מצוה קצירה- פמ"ג - אם אפשר אף יקצרו ישראלים לשמה.
טחינה- ט"ז - לכו"ע מועיל כאשר ישראל עומד על גבם ומוצא שאין חשש חימוץ. אבל א"ר
    וב"ח סוברים שמכיון דתלוי במח' האם בעינן שימור משעת טחינה או מלישה ואם בעינן    
    שימור משעת טחינה ממילא אין יכולים לעשות  ואפילו  גדול עומד על גבם, ואם רק  
    משעת לישה אז מותר ולמסקנת בה"ל לכתחילה עדיף הכל ע"י ישראל אולם המנהג      
    להתיר בטחינה של גוי כאשר ישראל מוודא שלא יתחמץ.
לישה – שו"ע- אין לעשות ע"י גוי וחש"ו. [ונתינת מים ע"י קטן ג"כ חלק מהלישה וע"כ אם קטן נתן  
                        מים אינו יוצא י"ח].
עריכת המצה- מ"ב- ג"כ אסור.
ניקור- ט"ז- לכתחילה אין נכון ויש מקילים שאף לכתחילה מותר כיון שיש יותר עוזרים  
                    וממהרים לעשותן.
אפיה- שו"ע- אין לעשות ע"י גוי וחש"ו. [ובבה"ל כולל גם את הנתינה לתנור שגם שם צריך שמירה שלא ישהה נגד פי התנור ואילו עכו"ם אינו חושש לזה ואף שהב"ח חולק על ב"י מכ"מ כל הפוסקים סתמו כמחבר].

האם שימור הוי מדאו' או מדרבנן- ב"ח- מדרבנן כיון ד"ושמרתם את המצוות הוי אסמכתא" דקרא.
     רשב"א, פר"ח- מדאו' וכן דעת הבה"ל עפ"י הרמב"ם, דמלישה ואילך עד אחר אפיה הוא ודאי לעכובא ואפילו דיעבד. [ומה שמצריך רבא שימור משעת קצירה לשם מצה הוא מדרבנן ולכתחילה].
      ונפק"מ שאין לסמוך לכתחילה על חלקת דרבא דסבירא שמכיון שהגיעו לכלל שנים מסתמא הביאו 2 שערות, אלא יש לקחת גדולים בשנים.
ובאשר לדרך שבה עושים לשמא כתב הפמ"ג שיש לומר בפה ודיעבד סגי במחשבה. ומדייק הבה"ל שאם לא חשב בשעת לישה ואפיה לשם מצה, אפילו דיעבד אינו יוצא בה. וכשעושה בסתם- לא מועיל. אולם בריטב"א משמע שכל שלש ישראל את העיסה והכל עושה לפסח, זהו כמפרש שעושה לשם מצוה, ודוקא לישה דסתמא קימא להכי. אבל שימור דקצירה, שאין סתם קצירה לשם מצת מצוה. צריך שיזכור שקוצר לשם מצוה כדעת רבא. ובגוי שאין לו חלק במצוה אפילו בשעת לישה לא עביד לשם מצוה, וה"ה חש"ו.

האם צריך לאכול מצות שמורות כל הפסח- עפ"י הרמב"ם ה,ט משמע שכל מצה שאוכל בפסח צריך שימור, והגר"א היה מקפיד על כך. ולכתחילה לכל המצות צריך שימור ודיעבד מעכב רק הכזית שאוכל בליל פסח. ובשאר המצות אין צריך שימור לשם מצוה רק שיזהר שלא יחמיץ ולכן מותר לעשות ע"י גוי וחש"ו כשישראל עומד על גבם.
     והמ"ב כתב שישראל קדושים נהגו לעשות שימור לשם מצה בכל המצות (תעז).
ואע"פ שנאמר בגמ' שיכול לאכול בצקים של נכרים ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה וא"כ מוכח שא"צ שחמור אלא הכזית מצה מכ"מ הפוסקים לא הביאו דין זה. ואף לפי ר"ח אין חידוש כיון שמדובר שהגוי לש בפני הישראל וזה רואה שלא נתערב חמץ ולא נתחמץ בלישה, אלא שלא נשתמר לשם מצה, ולכן מותר לאכול דזה מעיקר הדין או היכן שאין לו אלא כזית אחד. ואף שלשיטת רש"י א"צ שישראל רואה את הלישה אלא כל שרואה שאין סידוק ושיאור ויש שפסקו כמותו מכ"מ הרבה דחו סברת רש"י והסכימו לר"ח וע"כ אין להקל בזה כלל.

מתי צריך לומר לשם מצת מצוה- א"צ שיאמרו לשם מצת מצוה בכל מצה ומצה אלא יאמר כל אחד שכל מה שיעשה בענין מצה זו יהיה הכל לשם מצות מצה. והמנהג לפנים בישראל  שבעת אפית המצות בעל המצות חוזר ואומר למתעסקים שיזכרו שהיא מצת מצוה ואף שלכתחילה אינו מועיל בקטנים מכ"מ יצא י"ח לשאר הפוסקים שמקילים כאשר עומד על גבם.




ישראל עומד על גבי נכרי או חש"ו- יש אוסרים ואפילו עומד על גבם ומזהירן שיכוונו לשם מצות מצה ואינו יי"ח אף דיעבד. ויש מקילים בעומד על גבם ומזהירן שיכוונו בעשיה לשם מצה דאז אדעתא דישראל עבדינן. ומ"א פסק שיש לסמוך על המקילים כשא"א בענין אחר. ומכ"מ טוב שגם הישראל יסייע במלאכה. ועדיף חש"ו מאשר גוי. וצריך להזהירם בכל שעה שלא יסיחו דעתם מזה.
חרש- שאינו שומע ואינו מדבר.  קטן- י"ג י"ב,  שוטה- שמאבד מה שנותנים לו.

פסק שו"ע סע' ב'
      הראש היה משתדל במצת מצוה ועומד על עשייתה ומזרז העוסקים בהם ומסייע בעריכתם. וכן ראוי לכל אדם לעשות, להטפל הוא בעצמו במצוה. [כי מצוה בו יותר מבשלוחו והאר"י גילה כי אם טורח ומזיע זה תיקון גדול לעוון החמור. והמהרי"ל פסק שיש שיעמוד על גבם בכל המצוות של פסח ואין להאמין לנשים בעניין לישה ואפיה, כי הם מקלות או שוכחות ועושות שלא כהוגן ואינן יודעות שכר ומצוה והפסד עברה ולכן על הת"ח לעמוד בשעת רקידה, לישה ואפיה].




 
כתוב את הבעיות האפשריות במצות שנעשות ע"י מכונה, והאם יוצאים יד"ח  במצת מכונה.
מהם הבעיות שיש במצת יד.

הבעיות במצות מכונה 1. כיון שאין נעשים בידי אדם ה"ז דומה למעשה חש"ו שאפילו ישראל עומד על גבן  
       אינו כשר למצת מצוה- כיון שתחילת סיבובי הגלגלים נעשים ע"י כח אדם סגי שאומר לפני כן שעושה לשם מצת מצוה והכל נחשב ככוחו ולשם מצת מצוה. אולם כיום שנעשה ע"י חשמל אע"פ שיש צדדים בהם יותר טוב, מכ"מ אין האדם עושה בכוחו וא"כ יש בעית לשמה ואע"פ שאין מגיע לידי חימוץ. ויש מקילים שאע"פ שאינה בידו מכ"מ עדיף, מחש"ו דהוי אינה "בידו אלא בידי חברו".

2. שמא לא יוכלו לנקות היטב הגלגלים ושאר החלקים כל י"ח דקות.

3. עקד מהירות הסיבוב תתחמם העיסה ותמהר להחמיץ אף בפחות מח"י דקות.

4. שמא יתערב שמן המכונות בעיסה ומ"פ עם מים ממהר להחמיץ.

5. אם הבצק נכנס לתנור בצורת פס אחד יש לחוש לחם מקצתו חם כולו. – והמקילים סוברים
                  דלא אמרינן כן אלא במתכת ולא באוכלים ולא עוד אלא שכיום הם נכנסים נפרדים זה מזה.

6. מקפח שכר עניים.

7. דברי חיים- טעם כמוס. לאסור המצות.

בעיות במצות יד- 1. חשש שיחמיץ מחמת חום הידיים, ועייפות האדם.
                      2. בעית לשמה- אם עושה ע"י אנשים שאין להם נאמנות שיעשו בכשרות.









 

סעיף ג'.

איזה הלכות מיוחדות יש לאופים מצותבערב פסח אחר חצות.

אפית מצות אחר חצות של ער"פ- מרדכי- יהא אדם רגיל לומר על כל הפרורין שיפלו בשעת לישה ועריכה שיהיו בטלין כדי שיתבטלו קודם חימוצן.

     הג"מ- וכן לגבי בצק הנדבק בכלים, שמא לא יספיק להסירו ויחמיץ.
     
ב"י- והטעם שצריך לבטל קודם שיחמיץ משום דבתר איסורא לא ברשותיה הוא לבטלו (פסחים ז.).

פסק שו"ע  הלש אחר זמן איסור חמץ ואמר בשעת לישה כל פרורין שיפלו בשעת לישה ועריכה וכן בצק הנדבק בכלים, אזי מבטל אותם, כדי שנמצא שמבטלן קודם חימוצן.
[ואם לא אומר ולא מבערן מן העולם מיד יעבור על בל יראה ובל ימצא. ואף אם אינו עומד שם יכול לבטלם מביתו].
     
מ"ב- ואעפ"כ אע"פ שביטל אחר האפיה יכבד הבית וכן השולחן שערכו עליו המצות, ומה שימצא מן העיסה ישרפנו.
יש שהחמירו שצריך לדרוס ברגליו תכף משנפלו קודם שיבואו לידי חימוץ, כיון שאם יבואו לידי חימוץ צריך לשורפן, שהרי כל חמץ אע"פ שביטלו צריך ביעור דקי"ל דלכתחילה צריך שריפה, תמה.

באיזה לשון מבטל-יאמר אני מבטל את הפרורין או אני מפקיר אותם דהם לשונות מבוררים שמפקירן אבל אם אומר "פרורין הפקר" אינו מבורר. ועכ"פ לשון ביטול צריך לומר בלשון שמבין.

האם פרורין צריכים ביעור מדינא- שע"צ- בסימן תלד רואים שפרורין אינם צריכים ביטול וממילא בטלים אולם זה דוקא בפירורי לחם דכל פרור בפ"ע משא"כ בבצק שיש לחוש שע"י טאטוא הבית יתקבצו לכשיעור כזית ושיעור זה אינו מתבטל מאליו.

סימן תס"א
סעיף ה'.

מצה נפוחה באמצעותה אסורה. תן 2 פירושים, ומה שיעורו.

מצה שנאפתה עם חמץ- מרדכי- גוי השליך עוגת חמץ בפסח לתנור של מצות ופסקו כדלקמן:
1. אם נגע במצה- אסור דדמי לע"ז סו: פת חמה וחבית פתוחה ד"ה- אסור.
2. אם לא נגע- מותר.  א. קי"ל דריתא לא מילתא.
         ב. ר"ת- התיר חמץ ומצה שנאפו יחד דלא מצינו שריח פת אסור יאסור  
                    פת היתר.
         ג. כמה פעמים אופים חלה עם הפת ואין מקפידין.
         ד. ראבי"ה- לחמי תודה (חמץ) היו נאפים עם מצה מנחות צד.

מצה שנמצאה בה חיטה מבוקעת- ראש- שכן גם אם אותה חיטה, היא חמץ, אין לאסור את כל המצה, דאפיה לא הוי כבישול, לעניין התפשטות הטעם בכל המצה, ואינו אוסר אלא כדי קליפה או כדי נטילה (סימן תסז) ולכן ג"כ שרי ע"י קליפה או נטילת מקום.
     ב"י- הראש מדבר בחיטה שהפכה לחמץ גמור וכ"ש במצה שרק נתבקעה, שאינה חמץ גמור.

זהירות מקמח שנדבק במצה אחר אפיתה- מרדכי בשם רוקח- צריך להיזהר לאחר שאופין המצות שלא יתנם במפה או בכלי שיש בו קמח, שמא ידבק הקמח במצה ואח"כ ישרה המצה במרק ויבוא לידי חימוץ.

מצה שנתכפלה בתנור- תה"ד- אם נתכפלה מצה בתוך פסח, אוסרת את כל המצות, ואפילו אינם דביקות אלא כל שהוא דחמץ במשהו. משום שחיישינן שחום האש לא יכול לשלוט בין הדבקים, וממילא מחמיץ.
     ובער"פ אם הדבוק קטן מסירים אותו כל שיש 60 במצה כנגדו.
     ב"י- אין הכוונה שכל המצות יאסרו אלא רק אותה מצה כיון שלא נגע בשאר מצות וכ"ש כאן שאין חימוץ זה ברור ואל ראינו מי שחשש לו אלא הוא, ואדרבה נראה שאפילו המצה עצמה מותרת אחר שיסיר הכפל. (וכן בהסתמך על הראש הנ"ל).

פסק שו"ע
אם אפו חמץ עם מצה. לא נאסרה אא"כ נגעה בחמץ, ונוטל ממקום שנגעה כדי נטילת מקום (רוחב אגודל) והשאר מותר. [ויש מהאחרונים שאוסרים הכל בפסח והמ"ב מקל. ואפילו בתנור קטן וסתום שמחמיר הרמ"א תמז, מכ"מ ריח פת איסור בפת היתר לא נחשב. ומקום התנור שבו נגע החמץ צריך היסק].
 
רמ"א מוסיף 1. מצה שנתכפלה בתנור ודבוקה עד שאין שולט שם האש אוסרין אותה תוך הפסח. [ואין
מתבטל ב 60 כנגד כל המצה, כי חמץ בפסח במשהו וחוששים שטעם החמץ נתבשל בכל המצה ודוקא בדבוקה ממש, אבל בספק דבוקה או ספק כפולה אין להחמיר דסו"ס הוי חומרא בעלמא אבל לא קרמו פניה למטה במקום הכפל אז יש להחמיר].
       2. אבל שאר מצות שבתנור מותרים. [ואפילו נוגעים דאין איסור יוצא מחתיכה לחתיכה
בלא רוטב, וזורק כדי נטילה. ואם מצה כפולה שמן אוסרת כל הנוגע בה].
       3. וקודם פסח אין לאסור אלא מקום דיבוקה [ ואפילו נאפה בער"פ אחר זמן איסורו.
ואפילו אין 60 כנגד הכפל, ןמשליך כדי נטילה. וכ"ש אם מצה לאחר פסח שאין
להחמיר שהרי אף בתוך הפסח הוי חומרא בעלמא-ט"ז].

       4. מצה נפוחה באמצעיתה אסורה. אבל אם עליה קרום כדרך שעולה על הפת בשעת אפיה,
מותרת.
[בנפוחה יש 2 פרושים:
  1. נחלקה המצה באמצע וחלק עליון עלה למעלה,
      והחלל  שנוצר הוא בגודל אגודל וכשיש אבעבועות בפנים שהוא סימן לחימוץ אבל אם
      הוא חלק-כשר.
  2. המצה לא נחלקה כלל אלא רק תפחה באמצעיתה כמו בלחם חמץ.
וב 2 מקרים אלו אוסרים את כל המצה כיון שנעשה חלל בעביה תלינן שנתחמצה כולה  
ואפילו יש 60.
                         ואם יש חלל במצה אך היא לא התרוממה אין לאסור אלא מקום הנקב כיון שדומה למצה        
כפולה וגם זה אם יש אבעבועות במקום החלל וכנ"ל. כמו כן אין לאסור אם המצה התנפחה
רק באפיה השניה.
והאחרונים כתבו שבמצה דקה שלנו אין לחוש לאבעבועות וחללים כיון שנעשים מחמת האש
וכל חומרא דנפוחה זה רק במצות עבות.]
      5. 2 מצות השוכבות זו על זו בתנור קודם אפיתן אסורים דהוי מצה כפולה. [ואפילו רק
מקצת מצה שוכבת על מקצת מצה. ובפסח שניהם אסורות מחשש שהאש לא שולט ודינו כמצה כפולה. ובער"פ מסיר כדי רוחב גודל מ 2 המצות].
      6. יש להיזהר שלא יגעו זה בזה בתנור בעודן לחין כי אין האור שולט במקום נגיעתן ובאים
לידי חימוץ. [ובדיעבד יש להתיר כל שהתחילו להיאפות מלמטה].

מצה נפוחה שנתערבה בשאר מצות- אף שהיא נפוחה באופן האסור אין לאסור תערובתה וכן במצה
כפולה וכן פסק החק יעקב.   והא"ר מחמיר בתערובת נפוחה ומכ"מ מקל בהנאה. והמ"ב מקל ב 60 וכ"ש במצות דקות שלנו, שאין להחמיר בתערובת.

סימן תס"ב
סעיף א,ב.

האם מי פרות מחמיצים- פסחים לה.  אמר רבב"ח אמר ר"ל עיסה שנילושה ביין ודבש אין חייבים על חימוצה כרת משום שהוי ליה מי פרות ומי פרות אין מחמיצים.
     רש"י- מדובר שלש ביין ושמן ולא נתן בהם מים.
 ועוד בגמ' לו. תניא אין לשון עיסה בפסח ביין ושמן ודבש, ואם לש, רבן גמליאל אומר תישרף מיד, וחכמים אומרים יאכל. ואמר ר' עקיבא שבתי היתה אצל ר ' אליעזר ור' יהושוע ולשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש ולא אמרו לי דבר.
 וממשיכה הבריתא, ואע"פ שאין לשין [במי פרות מכ"מ] מקטפין בו [=משיחת העיבה אחר עריכתה]
 כאן מעירה הגמ' שמה שנאמר שאין לשין אבל מותר לקטף הינו לת"ק שהוא ר"ג. אבל חכמים [וכן ר"ע]     אומרים, את שלשין בו, מקטפין בו, ואת שאין לשין בו אין מקטפים בו.
     רש"י-לר"ג אין לשין עיסה של מצות ביין ושמן ודבש [ומדובר שלא נתן שם מים-ר"ן]  מפני שקובה וממהרת להחמיץ ואין אדם יכול לשמרה ולא קשה לשיטת ר"ל שאמר שמי פרות אין מחמיצים, שכוונת ר"ל לומר שבאמת מ"פ מחמיץ אלא שאין חייבין על חימוצו כרת, דהינו שאינו חמץ גמור אלא חמץ נוקשה, כלומר רע, וא"א לשומרן.          
    ולדעת חכמים, תיאכל, כיון שאפשר לשומרה מן החימוץ. [לגרסת הרי"ף חכמים אומרים "שתיאפה מיד". משא"כ לרש"י.]  
     ומקשים בתוס' לה:  והלא יש מקורות ברורים דאין מ"פ מחמיצים כגון לט: ותיקא שרי במישחא ומילחא משום דהוי ליה מ"פ וכן חצבא דאבישונא וכן שמותר לחרוק 2 שבלים ביחד וא"כ אפילו לכתחילה מותר.
     ר"ת- מ"פ אין מחמיצים בפ"ע כלל. ולכן מותר. ואם מתערב בהם מים אין חייבים על חימוצו כרת אבל ממהר להיות חמץ נוקשה וזה מה ששנינו שאם לש תשרף מיד.  וכן דעת הרא"ש וה"ה.
     רי"ף- הלכה כר"ע.  ומה שמתיר ר"ע בבריתא זה ללוש במ"פ ומים, שהרי קיטוף שמן הוא דוקא ע"י מים.
       ות"ק- אוסר בלישה ומתיר בקיטוף. וחכמים אוסרים בין בלישה בין בקיטוף. מכ"מ ריב"ל עשה מעשה כר"ע ולכן כך הלכה.
     [ראש מקשה על הרי"ף- לדברי הרי"ף מ"פ ומים אין מחמיצים וקשה ממ"ש בגמ' ותיקא במיא ומילחא אסור אבל במישחא ומילחא שרי, דמוכח שמ"פ עם מים מחמיצים]
     שיטת הראש- הלכה כחכמים ועובדא דריב"ל הוא בלא מים.
מצה שנילושה במ"פ לענין לילה ראשון- פסחים לו.  דתניא ר"ע אומר מה תלמוד לומר לחם עוני דברים טז, ג, פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש ואין סתירה לבריתא דלעיל שכן כאן מדובר ביום ראשון והבריתא השניה בשאר הלילות כפי שאמר ריב"ל ביום ראשון לא תלושו לי מצה בחלב שהמצה חובה אבל בשאר הימים כן [יש איכא דאמרי שזה בדבש].
     כל בו- נהגו שלא לעשות מצה עשירה כלל ב 2 ימים ראשונים.
     ה"ה- כל שאוכל מצה רגילה בלילה ראשון, לא אכפת שאוכל גם מצה עשירה אין לגזור ולאסור בדבר שלא חששו לו חכמי התלמוד ולא חכמים אחרונים.
אם לש מ"פ עם מים- טור- ומ"פ עם מים הוי חמץ נוקשה ואין בו כרת, אבל ממהר להחמיץ יותר משאר עיסה לכן אין ללוש בהם.
     רי"ף גיאת- ואם לש בהם הלכה כחכמים שיאפה מיד. וכן ראש.
     בה"ג- ישרף כר"ג.
     ב"י- לענין הלכה המנהג הפשוט ללוש במ"פ בלא תערובת מים כלל ואין חוששים בהם לחימוץ כלל דמ"פ בלא מים אין מחמיצים אפילו שהו כל היום ובכל מי פרות נוהגים היתר אפילו במי ביצים.



פסק שו"ע סע' א'- 1. מ"פ בלא מים אין מחמיצים כלל, ומותר לאכול בפסח מצה שנילושה במ"פ אפילו שהתה כל     היום.
2. אבל אין יוצא בה י"ח מפני שהיא מצה עשירה. נקרא כתוב לחם עוני.
     גדר מ"פ-יין שמן דבש חלב ושאר כל המשקין. ואפילו הם מפרות חמוצים, ונתפח הבצק אין זה חימוץ אלא סירחון. ואם נתערב בהם מים אפילו כל שהוא, הרי הם מחמיצים.
פסק שו"ע סע' ב'- 1.מ"פ עם מים ממהרים להחמיץ יותר משאר עיסה, [אפילו פחות משיעור מיל] הלכך אין ללוש    בהם.
2. ואם לש בהם יאפה מיד.
יחס מי פרות והמים- בין שהמים מרובים ובין מועטים, ולא רק אלא שאם נילוש במ"פ תחילה ואח"כ באו המים אף זה ממהר להחמיץ. ואם נתיבשו המ"פ בקמח ואח"כ באו המים יש שאוסרים, כי בשעה שיבואו המים יתעורר כח הפרות ויחמיץ ויש מקילים כיון שאין לחות מ"פ ונתבטלו ולא ישובו עוד ומסקנת הבה"ל להקל בשעת דחק כיון שעיקר הדין אינו לכו"ע שהרי לרי"ף ולרמב"ם אין מ"פ מחמיצים במים יותר מעיסה אחרת וכ"ש כאן כשנתיבש.
קיטוף מצה במ"פ- מח' בבריתא ודעת חכמים לאסור וכן פסק כ"ח. ובבה"ל מביא שהמנהג להחמיר כפסיקת הרמ"א בס"ג.
לש במים ומ"פ ולא אפה מיד- אם שהה קודם אפיה יש לאסור באכילה אף שלא שהה שיעור מיל.
     ובא"ר מקל בהפסד מרובה כל שלא שהה מיל ולא מנכר ביה סימני חימוץ. ומכריע המ"ב שבשוגג יש לסמוך אם הוא שעת דחק. וכמו לישה בפושרין.
ואם אפה מיד מותר לאוכלה אך אין יוצאין בה י"ח מצה כיון שכל שנרגש בו המ"פ מקרי מצה עשירה שאין יוצאין בה י"ח. ולא אלא שאפילו קטפה במ"פ אח"כ ואפאה אח"כ אין יוצא בה י"ח, דתו לא הוי לחם עוני.



 
סעיף ג'
דין לש עיסה למצה ביין.

לישה עיסה ביין – הג"מ– מותר ללוש ביין אע"פ שאי אפשר ליין בלא טיפת מים שנופלת בה בשעת הבציר אעפ"כ אין לחוש וכבר נתבטלו.

      סמ"ג – ואף לכתחילה רגילים לתת מים בשעת הבציר כדי להתיר ניצוק בכלי הגוי, מכ"מ אין לחוש כיון שנתבטלו המים ביין קודם שלשו העיסה.

      רשב"ץ – יין צימוקים הוא כיין ענבים לעניין מי פרות שאין מחמיצים, כי המים ששרו בהם הצימוקים נשתנו מברייתם אחר שנשרו בהם הצימוקים כמים של גשמים שנשתנו בתוך הענבים.

פסק שו"ע 1. מותר ללוש ביין אע"פ שאי אפשר לו בלא טיפת מים שנופלת בשעת הבציר.
 2. ואף לכתחילה רגילים ליתן מים בשעת הבציר כדי להתיר ניצוק ואעפ"כ אין לחוש להם, הואיל וכבר      נתבטלו המים ביין קודם שלשו העיסה.

דין ניצוק – לגבי יין נסך הווי ניצוק חיבור דהינו שאם מערה ישראל יין מכדו לתוך כדו של גוי ובו משקה טופח, נאסר היין שבכדו של ישראל. שעמוד הניצוק מחבר בין היין שבכלי העליון ליין שבכלי התחתון ורואים כאילו היין של איסור מעורב בהיתר. אבל כשיש מים בכלי של הישראל כשיעור שיכול לבטל את יינו של הגוי ב – 60 וי"א  ב – 6 (יו"ד קכו) שרי דאז אמרינן דכל מינו ומינו כשאינו מינו, סלק את מינו, כמי שאינו, ושאינו מינו כבה עליו ומבטלו.

מתי נתערבו המים – בשו"ע כתב קודם שלשו את העיסה. דהינו דווקא בשעת הלישה אם ערב מעט מים בעיסה שנילושה ביין לא מתבטל, וכיוון שלא מתבטלים, הרי מתחילה פעולת החימוץ, אבל אם נתערב קודם שבאו לעיסה, המרובה מבטל את המועט, ואח"כ כשבאים לעיסה הוי כמ"פ בלבד.
     ויש מהאחרונים שכתבו שאמנם אם נתערב מים ביין קודם הלישה, הרי המים מתבטלים, והכל נחשב כמ"פ אולם המ"ב פסק כאחרונים שכתבו שמים מתבטלים ביין זה באופן שמתערבים במים טרם שנגמרה עשייתו והיינו כאשר הוא תירוש וכאשר הוא תוסס אח"כ נהפך המים ליין אבל אם כבר יש יין ואז נתערבו מים אין לאותו יין דין מ"פ.
         וה"ה לענין יין צימוקים שנעשה ע"י מים, כיוון שנשתנה טעמם לגמרי הרי הם כמ"פ אולם זה דווקא לאחר שנגמרה תסיסתם ודווקא שהצימוקים הם הרבה, דאם הם 1:6 נחשב למ"פ מחמיץ עם המים.
   ויש מהאחרונים שסוברים מי צימוקים לא נחשב כמ"פ כלל, ולכן בעל נפש יחמיר שלא לאכול מצה שנילושה בהם אלא למכור ולהשהות אחר הפסח. וה"ה לעניין יין ענבים.

סימן תס"ו
סע' א', ב'.

הלש עיסה ונטף לתוך העיסה רוק מפיו.

האם רוק מחמיץ – פסחים משנה לט: לא ילעוס אדם חיטין על גבי מכתו מפני שהרוק מחמיץ.
פסק שו"ע  סעיף א' לא ילעוס אדם חטים וייתן ע"ג מכתו מפני שהן מחמיצות שהרוק מחמיץ.

לעיסת חיטים בפה – אם נושך בעלמא את החיטים אינו בא לידי חימוץ לעולם, כיוון שאינו בא במגע עם הרבה רוק. ואף בלועס כל היום בפיו ג"כ אינו מחמיץ דעוסק הוא, אבל אם משהה בפיו בלא עסק יש להיזהר וכ"ש שאם נותן על המכה הרי שיחמיץ לאחר שעור מיל ויעבור בבל יראה ובל ימצא וע"כ צריך להסיח כשתגיע שעה ששית, א"א נסרחה ונפסלה מאכילת כלב (תמב). ואם מדובר בחיטים של גוי שלעס הגוי הרי זה מותר כאשר אין אחריות לישראל על הרטייה. ולא עוד אלא שיכול הישראל לתת חיטים לגוי וילעסן הגוי ויתן לישראל בתורת השאלה. ואע"פ שחמץ אסור בהנאה ואפילו חמצו של גוי, תמ"ג, שאני הכא שהוא נהנה מהחמץ שלא כדרך הנאתו ואין בו איסור אלא רק מד"ס ובמקום חולי, אף שאין בו סכנה לא גזרו. וה"ה שמותר להתרפא בחמץ שעבר עליו הפסח דג"כ אינו אסור אלא מד"ס. ומכ"מ כתב הפר"ח דעדיף אם יכרוך הרטייה ע"י מי פרות כיון שלהיתר לעיסה ברוק יש חולשות שהרי הישראל רוצה בקיומו של החמץ וגם איסור הנאה שלא כדרך הנאתו אסור לכתחילה, אבל כאן כיוון שא"א באופן אחר לכן מתירים. ואמנם במקום סכנה ואין תרופה אחרת בצורה קלה מותר אף במקום של לאו דבל יראה ואפילו אכילה ושתייה של חמץ גמור – מותר. [ואם אין סכנה אסור באכילה אפילו שיעור משהו – אסור דקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה].
רוק של בהמה – מרדכי – הנותן שעורים לבהמתו ומצא בהם ריר, צריך לבערם.  
ופסק השו"ע  סעיף ב' הנותן שעורים לבהמתו ומצא בהם ריר, צריך לבערם.
               [כיוון שאם יעבור שעור מיל יחמיץ ויעבור על בל יראה].
    רמ"א – אבל בסתם אין לחוש הואיל וכבר ביטל. [ויצא מאיסור דאו' מכ"מ זה דווקא לחמץ בער"פ אבל מה לגבי ריר בפסח   עצמו שהרי לא ביטלו וע"כ יאמר בלשון יחיד שמבטל כל מה שתשאיר הבהמה].
    ויש מחמירים לבער כל הנותר מן הבהמה אע"פ שאין רואה עליו ריר.
    [דמסתמא יש ריר, וע"כ טוב שייתן מעט מעט כדי שלא יישאר].


 

סעיף ה'
לש עיסה למצה ונטף לתוך העיסה טל, מי פרות, מי פה, נזלת, דמעות, צואת אוזן, דם, חלב

שתן של עכברים – מרדכי בשם ר"מ – אין לאסור אא"כ יראה ביקוע.
      ר' ירוחם – מי רגלים מחמיצים.
דם – אינו מחמיץ.
מי פה, חוטם אוזן עין מ"ר – מחמיצים כי הם תולדות המיים.
טל – ירושלמי – מחמיץ.
פסק שו"ע תסו ס"ה 1. טל מחמיץ. [וכל השאר מחמיצים ודוקא אם שהו בלא עסק שאר חימוץ דלא גרע ממים]
           2. וכן מ"ר ומי פה והחוטם והעין והאוזן. [שהם תולדות המים והן של בע"ח]
      רמ"א – א. דם וחלב וזיעת אדם אינו מחמיץ.[וה"ה מי מרה, דהווי כדם וע"כ יכול לעשות מהם רפואה וכן חלב בצורה  
       שדינו כמ"פ. ומדובר שיש 60]
      מ"ר – דווקא שח אדם מחמיץ אבל של בהמה יש מחלוקת ולכו"ע אם נתבקע חיישינן לחימוץ.

צואה – בין של אדם בין של בע"ח אינו מחמיץ אבל שלשול או צואה רכה יש אומרים שדינו כמ"ר.

חוטים בגללי בהמה – אפילו אם רכים, מותר דגללים לא מחמיצים.

נפק"מ בין הנ"ל – אמנם  לא מחמיצים כשם לבדם אבל אם נתערב גם מים אז חלב בקמץ וצירה דינו כמ"פ שממהר להחמיץ תסב ב אבל זיעת אדם וצואה אינו מחמיץ כטל ויש מחמירים גם בזה.

סימן תס"ח
סעיף ד'.
מי שהלך ממקום שנהגו לעשות מלאכה למקום שנהגו שלא לעשות ולהיפך כיצד ינהג.
הולך ממקום שנהגו למקום שלא נהגו לעשות מלאכה בער"פ-משנה פסחים נ. ההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין או ממקום שעושין למקום שאין עושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ואל ישנה אדם מפני המחלוקת.
   ר"ן- המשנה מדברת במי שדעתו לחזור למקומו. וע"כ ההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין, כיון שדעתו לחזור נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם מדינא. ואם יצא ממקום שעושין למקום שאין עושין אע"פ שמדינא עושה מלאכה כיון שדעתו לחזור, מכ"מ אל ישנה אדם מפני המחלוקת, וע"כ בפניהם לא יעשה ומכ"מ כיון שמפני המחלוקת לא מדינא הוא, יש לומר שבצנעה יהא מותר לעשות מלאכה.
מקרים נוספים בגמ'- 1. רבב"ח בא מישראל לבבל, ואכל חלב קיבה שבישראל נוהגים היתר ובבל נוהגים לאסור. ור' אשי אמר שדעתו של רבב"ח היתה לחזור לבבל. (פסחים נא.).
2. חולין יח:  ר' זירא אכל מגרומתא כשעלה לא"י אע"פ שבבל נהגו לאסור כיון שהיה בדעתו להשתקע
   בא"י.
    ראש- מה שאכל רבב"ח היה בצנעא כיון שאסור לשנות מפני המחלוקת. ואפילו הולך ממקום שמחמירים
למקום שמקילין ודעתו לחזור. יש לכאורא לנהוג כמנהג מקומי ולהחמיר אבל אם יש בזה שינוי ניכר, אסור לאדם לשנות מפני המחלוקת. ומכ"מ אם  בא ממקום שמחמירים שלא לעשות מלאכה ונמצא במקום שעושין מלאכה ודעתו לחזור [כי אם דעתו להשתקע מקבל מיד את מנהג המקום בין לקולא בין לחומרא] לא יעשה מלאכה כי צריך לנהוג כחומרי מקום שיצא משם, ואין שייך בזה שאין משנים מפני מחלוקת כיוון שיש הרבה בטלנים בשוק שאינם עושים מלאכה. ומכ"מ אם לא היה הטעם שיש הרבה בטלנים היה מוכרח לעשות מלאכה כי גדול השלום ויש לו לעבור על מנהג מקומו כיון דסו"ס אין בעשית מלאכה משום איסור דאו' אלא רק מנהג להחמיר.
פסק שו"ע סע' ד': 1. ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין לא יעשה בישוב מפני המחלוקת אבל עושה הוא במדבר.
2. ההולך ממקום שאין עושין למקום שעושים, לא יעשה, ונותנים עליו חומרי מקום שיצא משם, וחומרי
   מקום שהלך לשם ואע"פ לא יתראה בפניהם כבטל מפני איסור "לעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת".
3. וכן מי שדעתו לחזור למקומו, נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר, והוא שלא יתראה בפני אנשי
  המקום שהוא בו מפני המחלוקת.
מה מקרי קהילה שיש לה מנהג- בה"ל- כל שיש לה צרכי צבור כנהוג דהיינו בית כנסת שמתפללים בו בצבור, ויש להם מו"צ ומקוה. כי אם אין לה מהנ"ל היא נטפלת לקהילה שמסביבה.
ואם נחרבה הקהילה אין המתישבים החדשים צריכים להתחשב במנהגים הקודמים.
ואם נשארו מעט הפמ"ג מסתפק. אך בה"ל פוסק שכל שיש שם קהילה עליה חייבים הבאים לשם לנהוג
כמנהג הקהילה ואפילו החדשים רבים מהוותיקים. אבל אם החדשים מתנהגים כקהילה בפני עצמם ואינם
מתערבים בעניני הקהילה הותיקה אזי אינם מחויבים למנהגי הותיקה.
ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין ואין דעתו לחזור לענין עשית מלאכה במדבר- השו"ע פסק כלשון הרמב"ם והמ"א כתב שהרמב"ם סובר כדעת הראש וא"כ יהיה אסור לעשות כיון שקיבל על עצמו את מנהגי המקום החדש אולם השך יו"ד רי"ד כתבו שכוונת הרמב"ם שיהיה מותר אבל להלכה פוסק השך עצמו כמ"א וכן דעת הבה"ל.
עשה בצנעה ונתגלה ע"י אנשי המקום- צריך להפסיק מיד מפני המחלוקת אבל אם מצאו ת"ח א"צ להפסיק ולכתחילה יפסיק אף בכגון דא.

א', ב', ג', ה'.
מלאכה בערב פסח.
א.  מה טעם לאיסור מלאכה בערב פסח האם דין זה נוהג בימינו? ומדוע החמירו בערב פסח יותר מע"ש
   ועיו"ט.
ב. אילו מלאכות אסורות.
ג. מה דין עשית מלאכה קודם חצות וע"י גוי, כשהתחיל קודם ערב פסח.

מהו הטעם לאיסור עשיית מלאכה בערב פסח והנפק"מ האם כל היום הוא בכלל האיסור.

עשיית מלאכה בערב פסח- פסחים נ.  מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות- עושין.    מקום שנהגו שלא לעשות- אין עושין.
ובגמ' מאי אוריא ערבי פסחים, אפילו ערבי שבתות וערבי י"ט נמי, דתניא העושה מלאכה בערבי שבתות וערבי י"ט מן המנחה ולמעלה, אינו רואה סימן ברכה לעולם ומתרצת הגמ' בערבי שבתות וי"ט מן המנחה ולמעלה הוא דאסור, אבל סמוך למנחה מותר. אבל בערבי פסחים אסור מחצות. אי נמי בערבי שבתות וי"ט, העושה מלאכה אינו רואה סימן ברכה, אך מכ"מ אין מנדין אותו, אבל בערבי פסחים העושה מלאכה, מנדין אותו. והרמב"ם כתב את 2 התרוצים.
מדוע חמור ער"פ מער"ש ומערי"ט- ר"ן- בירושלמי איתא שער"פ חמור מהנ"ל, כיון שזמן הקרבת קרבן פסח מחצות היום, וביום שיחיד מביא קרבן אסור מד"ס לגמרי בעשיית מלאכה כיון שהוא כי"ט, אולם כיון שאינו רשאי להקריב קרבן פסח לפני חצות ע"כ רק מחצות אסור במלאכה.
    אבל רז"ה- האידנא דליכא קרבן פסח, אין הבדל בין ערבי פסחים לשאר ערבי י"ט.
     ראב"ד- אע"פ שבטל הטעם לא בטל האיסור.  וכן דעת הרא"ש.
עשיית מלאכה ע"י גוי- מרדכי- אסור לעשות מלאכה ע"י גוי כמו בחוה"מ. ויש לתמוה על המנהג שנהגו לתפור ע"י גוי בגדים חדשים בבית ישראל ביום י"ד, ואפילו בחינם אין לישראל לספר את חברו מחצות, ואין נראה לחלק בין בחינם בין בשכר כיון שהם מלאכות.
     אבל רוקח- ע"י גוי מותר לעשות מלאכה אפילו בבית ישראל, דלא שייך איסור אמירה לגוי אלא בשבת וי"ט וחוה"מ.
פסק שו"ע סע' א'  1. העושה מלאכה בער"פ מחצות ולמעלה, משמתין אותו. [וגם אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה-
     גמרא].
2. ואפילו בחינם אסור.
            3. וע"י גוי יש מי שאוסר [כמו בחוה"מ] ויש מי שמתיר. [דלא החמירו באמירה לגוי כמו בחוה"מ]
רמ"א- והמנהג להתיר. [ולענין להסתפר ע"י גוי אחר חצות, אפשר להקל, אף שמסייע לגוי במה
שמזיז ראשו, אבל ע"י ישראל אסור אפילו בחינם, כיון שהוא מלאכה גמורה. ונטילת צפרניים, אם שכל ליטלן לפני חצות, יכול ליטלן ע"י עצמו או ע"י אחר בחינם, שכן אפילו בחוה"מ יש מתירין [תקלב] ויש לסמוך עכ"פ עליהם בער"פ שהוא קי"ל מחוה"מ].
נפק"מ בין הטעמים- בה"ל- 1. אם חל פסח במוצאי שבת, מטעם שחיטת פסח מותר בעשיית מלאכה כל יום
שישי, ומצד שאינו רואה סימן ברכה אסור.
2. רש"י פירש שהטעם לאיסור מלאכה הוא שלא ישכח ביעור חמצו, וידאג למצות, ולכן אפילו כשחל
פסח במוצ"ש יש לאסור מלאכה מחצות ודעת בה"ל שמכוון שרוב הפוסקין נוקטים בטעם הירושלמי, אין
להחמיר.




סעיף ב'.

סייג מלאכה האסורה אחר חצות- ראבי"ה- דוקא שעושה מלאכה להשתכר, אבל מתקן הוא כליו לשבת וי"ט וכן מי שכותב ספרים לעצמו דרך לימודו מותר כל היום.
     מרדכי- דוקא לתקן מותר, אבל לתפור לו בגדים אפילו לצורך שבת וי"ט- אסור.
     ב"י – ראבי"ה לא חולק על המרדכי שהרי התיר רק לתקן לצורך שבת וי"ט אך לא לתפור שהיא מלאכה גמורה. וכתיבת ספרים אף שהיא מלאכה גמורה מכ"מ לא מהני כמלאכה דהוא דרך לימודו אבל כותב ספרים, אפילו לאחרים, אף בחינם, אסור.
פסק שו"ע  1.שאיסור עשיית מלאכה הוא דווקא כשעושה מלאכה להשתכר [ולכן אף שאינו מלאכה גמורה אסור ואפילו לצורך י"ט. ומכ"מ האחרונים הקלו בפועל שאין לו מה יאכל, שיעשה מלאכה להשתכר].
2. אבל מותר לתקן כליו לי"ט [וה"ה שמותר עבור חברו בחינם, ואפילו מעשה אומן, ובשע"צ מתיר במעשה הדיוט, בשכר ולצורך המועד שהרי אף בחוה"מ- מותר וכ"ש בער"פ אחר חצות].
3. וכן מותר לכתוב ספרים לעצמו דרך לימודו. [כיון דדרך לימודו ולעצמו, אינו נחשב כמלאכה גמורה והוי כתיקון בעלמא שהתירו לצורך המועד, ולאחרים אסור אף בחנם.]
תספורת וכביסה לאחר חצות- כבוס הוא מלאכה גמורה ואף לצורך י"ט אסור לכבס בגדיו. ולכובסת גויה מותר ליתן. וכן מותר כל מלאכה שמותרת בחוה"מ כגון דבר האבד, או מעשה הדיוט. ויש בו צורך מועד וכן אלה שהתירו להם לספר ולכבס בחוה"מ כגון בא ממדינת הים ויוצא מבית האסורין.

סעיף ג'.

עשית מלאכה קודם חצות- טור- קודם חצות תלוי במנהג המקום.
פסק שו"ע שקודם חצות תלוי במנהג המקום [ובמקום שנהגו מותר ואפילו בשכר אלא שמדובר דוקא במלאכות שהתחיל בהן מקודם או דוקא ג' אומנויות כבסע' ה'.
     רמ"א- 1. לדידן הוי מקום שנהגו שלא לעשות [ויש חולקים על הרמ"א] ולכו"ע בלילה מותר ולאוסרים זה רק מהנץ החמה. ואין מועיל בזה התרה ועד סוף כל הדורות אין רשאין לעשות מלאכה משום "אל תטוש תורת אמך".
2. מכ"מ דוקא מלאכות גמורות, אבל שאר מלאכות אפילו מנהג ליכא.

















סעיף ה'.

מלאכות שאפשר לעשותן ביום י"ד- פסחים נה. משנה ר"מ אומר כל מלאכה שהתחיל בה קודם י"ד, גומרה בי"ד, אבל לא יתחיל בה בתחלה בי"ד אע"פ שיכול לגומרה. ולמסקנת הגמ' שכל הנ"ל מדובר במלאכה שהוא לצורך המועד.
     ראש- ר"מ מדבר במקום שלא נהגו לעשות, ומכ"מ מותר לגמור המלאכה שהתחילו מאתמול עד חצות בי"ד. וכן סובר הרמב"ם ח, יט.
     ר' יונה- מלאכה לצורך המועד גומר כל היום.
     ר"ן- ר"מ מדבר במקום שלא נהגו לעשות מלאכה בער"פ. וע"כ למסקנה שבמקום שנהגו שלא לעשות אסור להתחיל מלאכה ואף שהיא לצורך המועד אבל אפשר לסיים. ובמקום שנהגו לעשות מלאכה בער"פ מותר אפילו להתחיל מלאכה עד חצות.
     רמב"ם- מה שמתיר ר"מ לסיים מלאכה שהתחיל בה מאתמול זה דווקא במקום שנהגו לעשות מלאכה. וגם זה דוקא עד חצות.
תפירה, תספורת וכביסה- משנה החייטים והספרים והכובסים עושין מלאכה עד חצות.
     ובגמ' משום שגם בחוה"מ מקילים בהם.  
     ראב"ד, ר"ן- מלאכות אלו אפשר לעשות גם במקום שלא נהגו לעשות. וכן סובר הרא"ש.
    אבל הרמב"ם-  "          "      "       "     רק במקום שנהגו לעשות.
פסק שו"ע  1. אפילו במקום שנהגו לעשות, לא יתחיל בתחילת מלאכה בי"ד אע"פ שהוא יכול לגומרה קודם חצות.
2. אבל ג' אומנויות אפשר להתחיל במקום שנהגו לעשות, ומכ"מ נעשות עד חצות ואלו הם:
    חיטים, ספרים כובסים. [ואם הן לצורך י"ט והקלו באלו מפני שהעם צריכים להם הרבה לצורך המועד].
3. אבל שאר אומנויות אם התחיל בהם קודם י"ד יכול לגמור בי"ד עד חצות. [ואסור להתחיל בכל גוני כיון שהוא מקום שלא נהגו. אלא שאם התחיל, יכול לגמור אם הוא לצורך המועד. ובמקום שנהגו לעשות מותר אף להתחיל ואף שלא לצורך המועד.]
רמ"א חולק 1. ג' אומנויות מתחילים ועושים עד חצות אף במקום שלא נהגו לעשות.
2. אם התחיל מבעוד יום [כלומר קודם נץ י"ד] בשאר אומנות, והוא לצורך מועד, עושה עד חצות, וכן
                 נהוג.
 [ רצענים לדעת ר' יוסי הוא אף בכלל הג' אך רוב פוסקים סוברים לאסור, וכל זה לעשות מנעלים חדשים, אבל לתקן
                     קרעים לצורך יו"ט לכו"ע שרי להתחיל ולתקן עד חצות, וכשהגיע חצות מחויב להפסיק באמצע מלאכה.]

מלאכות שאפשר לעשותן כל היום
פסק שו"ע בסע' ו' שמותר להכין שובכין לתרנגולין שיעמדו שם.
 "     "       "   ז' שמותר להושיב תרנגולת על ביצים כדי שלא יתקלקלו.
 "     "       "  ח' גורפין זבל מתחת לרגלי הבהמה.
 "     "       "  ט' מסלק זבל שבחצר לצדדין ואם יש הרבה מותר להוציא החוצה.
 "     "       "  י' מוליכים ומביאים כלים מבית האומן כל היום ואע"פ שאינו לצורך המועד.
רמ"א- ונהגו שלא להקיז דם בעי"ט [מב-ואם משום סכנה – מותר].

סימן ת"ע
מה הטעם שנהגו בכורות להתענות בע"פ כיצד יעשו בערב פסח שחל בשבת.
אלו בכורות חיבים בתענית ואלו פטורים.
מה דין בת בכורה, גר צדק שהוא בכור, מי שאמו ילדתו לאחר הפלה ולבעלה בן מנשואים קודמים.

מנהג תענית בכורות – מסכת סופרים כא, ג הבכורות מתענין בער"פ  מטעם של זכר לנס שניצולו ממכת בכורות.
     מרדכי בשם ר' יחיאל – ומתכוון לאכול מני תרגומא.
בכור מאב / נקבה בכורה גדול הבית – ראבי"ה – בכור לאם יש לו להתענות כיוון שהיתה המכה גם בהם.
              אבל גדול הבית לא צריך להתענות אע"פ שהיה המכה בהם דלא מחמרינן כולי האי.
בכור לאב - ב"י עפ"י הגמ' – צריך להתענות.
      שו"ת מהרי"ל בשם אגודה – נקבה בכורה צריכה להתענות וראיה מבתיה בת פרעה שניצולה בזכות משה.
אולם המהרי"ל עצמו כתב שנקבות לא נהגו להתענות אע"פ שגם בהן היתה המכה כמו שלא נהגו שגדול הבית מתענה.
פסק שו"ע סע' א' – הבכורות מתענים בע"פ בין בכור מאב בין בכור מאם ויש מי שאומר שאף נקבה בכורה מתענה.
      רמ"א – ואין המנהג שנקבה מתענה.[גר"א כיוון שבתורה לא נתנה קדושת בכורות לבכורה]
בכור לאחר נפל – מ"ב צריך להתענות כיון שנחשב בכור לנחלה והיינו דווקא בנפל ודאי. אבל אם נולד לתשעה ומת תוך 30 יום הבא אחריו א"צ להתענות.
בכור כהן או לוי – מ"ב צריך להתענות כיון שנקראים בכורים אלא שהתורה פטרה מפדיון. ואף אם הם בכורים מאם וע"כ אינם בכורים לנחלה ולא לפדיון אעפ"כ מתענים.
השלמת תענית במצטער – מהרי"ל כתב שיש להשלים את התענית (עד צה"כ) משום דהוי תע"צ. ומכ"מ במ"ב כתב שאם חש בראשו או בעיניו א"צ להתענות. וכן אם לאחר התענית לא יוכל לקיים אכילת מצה ומרור כתקנם עדיף שלא יתענה. יותר טוב שיאכל רק מני תרגומא.
סדר התפילה כשיש 10 בכורים מתענים – מ"ב – במנחה אומרים עננו בשומע תפילה. ולכתיחלה עדיף שלא יהיה הבכור ש"צ כדי שלא יצטרך לומר עננו בחזרה כי המ"א כתב שאין נכון להזכיר תע"צ בחודש ניסן.
ער"פ שחל בשבת – תה"ד – הבכורות מתענין ביום חמישי שלפני שבת.
ומביא בב"י עוד דעה לפיה א"צ להתענות כלל הואיל ונדחה ודחה שאינו אלא מנהג.
פסק שו"ע בסע' ב' – שאם חל ער"פ בשבת יש אומרים שמתענים הבכורות ביום חמישי וי"א שאין מתענים כלל.
      רמ"א – א. יש לנהוג כסברא ראשונה
                  ב. שהאב בכור נוהגים שהאם מתענה עבור בנה שעדיין קטן [ובת יניק עד גיל חודש א"צ להתענות]. ואם אין אב בכור הוא מתענה עבור בנו עד שיגדל.
[והמ"ב מביא שאין האם צריכה להתענות ותענית האב תעלה גם לבנו, ולכו"ע יש להקל היכן שמצטערת או מעוברת או מניקה אף שהבעל לא מתענה אולם אם צמה עבורו פ"א הוי נדר וצריכה התרה ].
אם חל ער"פ בער"ש – מ"ב יתענו בער"ש מכ"מ דווקא בזמנו אבל אם נדחה עדיף לדחותו ליום חמישי ולא ליום שישי ואם קשה לו להתענות ביום חמישי כיוון שצריך לבדוק חמץ בליל שישי יכול לטעום מעט קודם בדיקה או יבקש מאחרים שיבדקו לו והוא עצמו יאכל.
פטור מצום ע"י אכילה בסעודת מצווה – מ"ב תלוי במנהג מקומות יש נהגו להחמיר וע"כ רק אבי הבן, הסנדק והמוהל פטורים ושאר אנשים יפטרו רק אם יעשו התרה על המנהג כמו שמנהג הוא כמו נדר. ומכ"מ צריכים אבי הבן, המוהל והסנדק לפרוע תעניתם אחר הפסח. ויש מקומות שנהגו הבכורים להקל לאכול בסעודת מצוה כגון בסעודת סיום מסכת ואף שהבכורים עצמם לא למדו המסכת והמנהג הוא שמסיים לפניהם את המסכת ושומעים ומצטרפים עמו ואח"כ עושים הסעודה.
תענית בכורים באסטניס – פסחים קח. ר' ששת היה יושב בתענית כל ער"פ כיוון שאם היה אוכל ביום שוב לא היה יכול לאכול בלילה.
פסק שו"ע שהאסטניס מתענה בער"פ כדי שיאכל מצה לתאבון.
חל ער"פ בשבת – מ"ב - לא כדאי לוותר על סעודת שבת לגמרי וע"כ יזהר לאכול מעט כדי לצאת י"ח
גר צדק שהוא בכור –
בכור לאמו לאחר הפלה ולאביו בן מנשואים קודמים -          

סימן תע"ב
סעיף ח'.

אם שתאן זה אחר זה "שלא כסדר לא יצא" מהו שלא כסדר.

שתה 4 כוסות שלא כסדר – פסחים קח: שתאן זה אחר זה שלא כסדר לא יצא. שתאן בב"א יצא ידי חירות ולא יצא ידי 4 כוסות.
      ראש – שתאן בב"א, הכוונה שלא כסדר אלא מזג 4 כוסות ושתאן זה אחר זה.
פסק שו"ע  צריך לשתות 4 כוסות על הסדר ואם שתאן זה אחר זה שלא כסדר לא יצא.

מדוע לא יצא ידי חובה – המ"א כתב שעל הסדר פרושו שיאמר ההגדה בין כוס לכוס ולכן אם שתה 4 כוסות זו אחר זו לא יצא. וצריך לחזור ולשתות עוג 3 כוסות עלהסדר.וכן צריך לברך על כל כוס וכוס ולא הוי כמוסיף על הכוסות כיוון שלא יצא בתית הראשונה. וכן אם שתה כוס רביעית מיד לאחר כוס שלישית נמי לא יצא כי צריך שכל הכוסות יהיו על הסדר וכן פסק המ"ב. וביאור הלכה דן אם שהה בין שתית כוס לכוס דלכאורא הגמ' ורש"י יצא י"ח, ואף שעבר איסור במה שלא הסמיך אמירת הגדה לכל כוס כתקנת חכמים מכ"מ דיעבד לא הפסיד הכוסות וכן דעת הב"י אבל פר"ח כתב שבכה"ג לא יצא ולכן חייבות הנשים לשמוע הגדה בין כוס לכוס כי אם רק שותות לא יצאו י"ח לפר"ח אף שהו בינתיים וכן ראוי לנהוג מלכתחילה.
      ופמ"ג – כתב שאם שפכן לכוס אחת ואמר ההגדה ושתה כל פעם מהכוס נמי לא יצא ד – 4 כוסות בעינן ובבה"ל דוחה הפמ"ג שהרי משמע מסע' ט' שאם יש בכוס אחת יש הרבה רביעיות יכולים מס' ב"א לשתות מהכוס כמנין הרביעיות וא"כ מוכח דלא בעינן 4 כוסות בדווקא ומשאיר הבה"ל את הפמ"ג בצ"ע.

 
סעיף י'.

מי שהיין מזיקו עד שנופל למשכב, האם חייב לדחוק עצמו לשתות 4 כוסות.

האם יכול לעשות את כל הסדר רק על פת כי היין מזיקו – רשב"א – כל שיש לו יין צריך לדחוק עצמו ולעשות כר' יהודה בן אלעאי נדרים מט: שלא היה שותה יין, אולם בפסח היה שותה 4 כוסות והיה סובל מכאבים עד עצרת וכן ר' יונה היה שותה 4 כוסות וסובל כאבי ראש עד עצרת.

פסק שו"ע  מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו או שונאו צריך לדחוק עצמו ולשתו ולקיים מצוות ארבע כוסות.

אם יין מזיקו עד שנופל למשכב – בשבתות וי"ט יכול לשמוע קידוש מאחר וייצא בזה אבל בפסח חל חיוב שתייה על כל אדם. וע"כ אפילו אם מזיקו באופן שכואב ראשו מזה, חייב לשתות אבל פוסק המ"ב שאם נופל למשכב בגלל שתיית היין הרי הוא פטור מיין. ומכ"מ ישתדל ע"י מזיגת היין (עכב ס"ז טז) או ייקח יין צימוקים ואפשר אף בחמר מדינה.
 
סעיף ד', י"ד.

באר דין אכילת מצה 4 כוסות והסבה בנשים.

דין אשה בהסבה- פסחים קח אשה א"צ הסיבה. ואשה חשובה צריכה להסב.
    רשב"ם- מפני שאימת בעלה עליה.
    ר' אחאי- דלא איכא דנשים להסב, אבל אשה חשובה דרכה להסב.
     ראש- נפק"מ בגרושה ואלמנה ר"ל.
     תוס'- כל הנשים שלנו חשובות הן וצריכות הסבה.

פסק שו"ע ס"ד אשה א"צ הסבה אא"כ היא חשובה.
   רמ"א- וכל הנשים שלנו מקרי חשובות, אך לא נהגו להסב כי סמכו על הראבי"ה שכתב שבזה"ז אין צריך להסב. [טעם הראבי"ה שמכיון שאין רגילות בארצנו בשאר ימות השנה להסב אלא יושב כדרכו].

דין אבל ר"ל- אבל תוך י"ב חודש על אביו ואמו או תוך 30 על שאר קרובים, כיון שלא נהג שבעה לפני הרגל, חייב בהסיבה. מכ"מ לא יסב על מטה מפוארת אלא בשנוי קצת וכגון על כר אחד או על ברכי חברו. ונהגו שלא ללבוש קיטל מכ"מ הלובש אין מוחין בידו.

חיוב נשים ב 4 כוסות- פסחים קח. נשים חייבות ב 4 כוסות שאף הן היו באותו הנס.
     טור- ומטעם זה חייבות בכל המצוות הנוהגות באותו הלילה.

פסק שו"ע סי"ד גם הנשים חייבות ב 4 כוסות ובכל מצוות הנוהגות באותו לילה. [דהינו חיבות במצה מרור ואמירת הגדה].

 
סעיף ט"ו.

מה דין התינוקות לגבי הסבה, 4 כוסות ואכילת מצה.

דין התינוקות בליל הסדר-ראש- טוב ליתן לכל אחד מהתינוקות שהגיעו לחינוך, כוס לפניו.

פסק שו"ע תינוקות שהגיעו לחינוך, מצוה ליתן לכל אחד כוס לפניו [אבל לא מעכב משום שלהרבה פוסקים לא נתקנו 4 כוסות לקטנים וכרבי יהודה].
     רמ"א- 1. אין לוקח כוס שפיו צר [כעין בקבוק] מפני שלא יוכל לשתות רביעית כאחד. [ובדיעבד לא מעכב אם לא שהה הרבה כבסימן תע"ה ס"א לענין מצה].
2. ובכוס ברהמ"ז ממילא אין לוקחין אותו וה"ה כוס של קידוש.[משום שא"א ליתן בו עיניו].

כמה הקטן צריך לשתות- סגי במלא לוגמיו דידי הוא"צ רוב רביעית.

הסבה בקטנים- לכאורא שו"ע עשה אבחנה בין נשים לקטנים בכך שלגבי נשים כתב שחייבים בכל המצות חוץ מהסיבה לאולי גבי קטנים כתב רק מצוות 4 כוסות וכן כתב בפסקי תשובה סוף סימן רצ"ה. ובמועדים וזמנים כתב שמכיון שהסיבה הוא דרך חירות ותענוג ואילו לילדים קשה לאכול כשהם מסיבים לכן א"צ לחנך להסב מגיל חינוך [כפי שעושים לענין מצות והגדת] אלא די מגיל 9 ו 10.

אכילת מצה בקטנים- ראה הערת הפסקי תשובה הנ"ל. והרמב"ם ו חו"מ י כתב שקטן שיכול לאכול פת, מאכילים אותו כזית מצה. [והינו תוך כדי אכילת פרס שהוא 9 דקות למקילים].
 
סעיף ג'.

איטר יד כיצד יסב.

צורות הסבה פסולות- 1. פרקדן- פסחים קח.  פרקדן לאו שמות הסבה. ופירוש פרקדן על גבו או על פניו. [דזה לא דרך חרות].
2. הסבה לצד ימין- הסיבת ימין לאו שמיה הסיבה ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה.
פרוש 1.- הסיבת ימין לאו שמיה הסיבה כיון שצריך לאכול בימינו.
פרוש 2- אם שותה לימין נפתח הריבוע שעל הקנה מאליו.

הסבת איטר יד ימינו- נפק"מ בין 2 הפרושים הנ"ל, והראש הכריע שמטה לשמאל כמו באדם רגיל. ותה"ד מסביר כי חמירא סכנתא מאיסורא.
     שולט ב 2 ידיו- תה"ד- לכו"ע מסב על שמאל.

פסק שו"ע כשהוא מסב, לא יטה על גבו ולא על פניו ולא על ימינו אלא על שמאלו.
     רמ"א- ואין חילוק בין איטר לאחר [ודיעבד אם הסב על צד ימין יצא דימין שלו הרי היא כשמאל כל האדם- פמ"ג אבל משמע בפר"ח שחולק- שע"צ].

אינו יכול להסב על צד שמאל- היכן שהוא גדם ביד ימינו ר"ל או שיש לו מום ביד ימין המונע ממנו לאכול בימינו אם יסב על שמאלו, אינו יכול לאכול ואם על ימינו יש לחוש שיקדים קנה לוושט. ומה שאמרו באיטר שיסב ג"כ על צד שמאל אע"פ שאין נוח לו לאכול בימין מכ"מ יאכל בה בליל הסדר אבל במקרים הנ"ל אין לו אפשרות אחרת והבה"ל מדייק מהרשב"ם שבכגון זה פטור מהסבה ומשאיר בצ"ע.

 

סעיף ה'.
תלמד אצל רבו שאינו מובהק האם צריך להסב.

בן אצל אביו- תוס'  בן אצל אביו צריך הסבה, אפילו הוא רבו מובהק.

תלמיד אצל רבו- ראש- א"צ הסבה אפילו רבו שאינו מובהק.
     רמב"ם- ואם רבו נתן לו רשות ה"ז מסב. [כמו שרבה לא מחה באביי שהסב כי הוינו בי מר זגינן אברכי דהדדי].

תלמיד אומנות אצל רבו- ג"מ- צריך הסבה.

בע"ב אצל גדול הדור-תה"ד- אע"פ שלא למד כלום אצלו חשוב כרבו ואינו צריך הסבה.

פסק שו"ע בן אצל אביו צריך הסבה אפילו הוא רבו מובהק. [דמסתמא אב מוחל לבנו- אבודרהם].
           תלמיד לפני רבו אינו צריך הסבה אפילו אינו רבו מובהק, [ואדרבה יש בזה איסורא דמורא רבו כמורא שמים], אא"כ יתן לו רבו רשות. [דאם נותן לו רשות במפורש מחוייב להסב- פר"ח].
           ות"ח מופלג בדורו אע"פ שלא למד ממנו כלום חשוב כרבו ואינו צריך הסבה.
     רמ"א- ודוקא כשאוכלין על שולחן אחד אבל אם אוכל על שולחן בפ"ע צריך להסב.
[ודברי הרמ"א אפילו ברבו, ומכ"מ מסב כיון שהוא בשולחן בפ"ע אין הסיבתו מהוה זלזול כלפי הרב אולם פר"ח חולק דסו"ס כל שרואהו רבו אינו יכול להסב משום מוראו נפק"מ כתב שטוב שיטול ממנו רשות להסב].


 

סעיף ו'.

מה דין מלצר לענין אכילת מצה, 4 כוסות, הסבה.

דין השמש בליל הסדר- בגמ' איתא שהשמש צריך הסיבה וכן פסקו רי"ף ראש ורמב"ם.

פסק שו"ע- השמש צריך הסבה. [רמב"ם- ואפילו בפני אדונו]

במה מחויב השמש- אע"פ שהוא תמיד משועבד להתעסק בצרכי הבית, מכ"מ מחויב הוא להראות חרות בליל פסח ולאכול לפחות 1. כזית מצה. 2. כזית אפיקומן. 3. 4 כוסות. 5. בהסבה.
פועל שוליה, עבד עברי, עבד כנעני- תלמיד הלומד מקצוע חייב בהסיבה וכן עבדים עברים חייבים בהסיבה ועכ"פ כזית ראשון כשמש. ולענין עבד כנעני מפנה המ"ב לאחרונים.
 
סע' ז'.

האם חובת הסבה ב 4 כוסות היא לעכובא, האם מצות הסבה בליל פסח היא לעכובא.

אכל ושתה בלא הסיבה- רא"ש- כל מי שצריך הסבה, אם אכל ושתה בלא הסיבה לא יצא.
     רמב"ם- צריך הסיבה בשעת אכילת כזית מצה.
     הג"מ- צריך הסיבה כשאוכל בתחילת כזית מצה וכן כזית אפיקומן.
      תרומת הדשן- מדברי כול משמע שבכזית ראשון של המוציא לא בעי הסיבה. [הערות על הטור- לכתחילה צריך לאכול 2 זיתים ועל זה קאמר כזית ראשון שהוא של המוציא].
פסק שו"ע כל מי שצריך הסיבה, אם אכל או שתה בלא הסיבה, לא יצא וצריך לחזור לאכול ולשתות בהסיבה.
      רמ"א  1. יש אומרים שבזמן הזה אין דרך להסב וכדאי הוא הראבי"ה לסמוך עליו בדיעבד יצא בלא הסבה.
2. ונראה לי, אם לא שתה כוס שלישי או רביעי בהסיבה, אין לחזור ולשתות בהסיבה דיש חשש    
                    כמוסיף על הכוסות, אבל בשתי כוסות ראשונות יחזור וישתה בלא ברכה, וכן באכילת מצה. [דהינו  
                        שיחזור ויאכל הכזית מצה בלא ברכה, אבל באפיקומן אם שכח לאוכלו בהסבה לא יחזור ויאכלנו דהא אסור לאכול 2
                        פעמים אפיקומן.]
3. ולכתחילה יסב כל הסעודה. [באכילה ובשתיה ובדיעבד יצא כל שהסב באכילת מצה ו- 4 כוסות ולגבי שמש כיוון שהוא טרוד יכול לכתחילה רק בכזית מצה ו- 4 כוסות]
מה בין 2 כוסות ראשונות ל- 2 כוסות אחרונים כאשר לא הסב – השו"ע פסק שכל שצריך הסבה ושכח להסב עליו לחזור ולאכול ולשתות בהסבה. והרמ"א מחלק  בין כוןסות ראשונים שאז צריך לחזור ולשתות בהסבה, כיוון שבין כוסות ראשונים מותר לשתות כמה שירצה (תעג) וע"כ לא אמרינן בהו שנראה כמוסיף על הכוסות, משום חמרא גריר תאוות האכילה.
לא גרע משתית כוסות רשות אבל ב- 2 כוסות אחרונים, אין לחזור ולשתות שהרי שתית רשות אסורה מפני שנראה כמוסיף על הכוסות וא"כ כיוןן שלראבי"ה אין צריך להסב ממילא, שתית כוס נופת הווי רשות, ואסור לשתות בין כוסות אחרונות.
      ולענין ברכה – הרמ"א כתב שישתה ללא ברכה (ב- 2 כוסות ראשונים) אבל המ"א פסק שמכייוון שהמנהג הוא שלא לשתות שום כוס אף בין כוסות ראשונות, תעג ג' , לכן אם מוסיף כוס הווי כנמלך ועליו לברך. ולא עוג אלא שמחמת המנהג שלא לשתות, גם בין כוס ראשון לשנימחזי כמוסיף כוס על הכוסות, כיוון שמברך עליהם, ולכן אף בבכוס ראשונה אם לא הסב, לא יחזור וישתה ויסמוך על הראבי"ה כמו בכוסות אחרונים. מיהו בכוס שני אם שכח יחזור וישתה בהסבה בלי ברכה כיוון שלא היה כנמלך שהרי גם בתוך הסעודה אין מברך וסומך על ברכת הכוס השני (ואם אין דעתו לשתות הסעודה אז לא חוזר ושותה כוס שני בהסבה).
ונותן המ"א עצה שקודם שמברך על כוס ראשון והיה בדעתו לחזור ולשתות בין כוסות ראשונים ואז אפילו אם יטעה ולא יסב בכוס ראשון, יוכל לשתות כוס אחר בהסבה ובלא ברכה ולא נראה כמוסיף, מכ"מ עצה זו אינה מועילה ב- 2 כוסות אחרונות כיוון שאז אסור לשתות לכמה פוסקים משום שכרות. ובבה"ל מוסיף בשם דה"ח שכל שנשאר בכוס כשיעור שתית יין יכול להסב מיד ולהמשיך לשתות ולא הווי כמוסיף כיוון שזו אותה כוס.
      והב"ח מקל יותר שסומך על דעת הראבי"ה ואין חוזר ושותה בהסבה בכל 4 כוסות ובה"ל כתב שאין לצרף דעת הראבי"ה להקל אלא ב- 2 כוסות ראשונות כדעת הרמא.
גמר את כל הסעודה ונזכר שלא היה בהסבה – לדעת שו"ע אם כבר ברך ברהמ"ז, צריך לחזור ולברך המוציא ועל אכילת מצה. ןלרמ"א אין צורך לחזור ולברך על אכילת מצה. אף שלכתחילה מצווה לאכול 2  זיתים בהסבה, תע"ה, מכ"מ אם אכל כזית אחד בהסבה דיעבד יצא ואין צריך לחזור ולהסב.

סימן תע"ד
כתוב מה דעת הראשונים בדני ברכה ראשונה ואחרונה על 4 כוסות וכיצד נפסקה הלכה בזה.

ברכה ראשונה על הכוסות- רי"ף רמב"ם- צריך לברך בפה"ג על כל אחת מהכוסות, כיון שכל אחת מהכוסות מצוה באנפי נפשיה (קט: ).
     אבל ראש- מברך בפה"ג רק על ראשון של קידוש וכוס שלישית של ברה"ז אבל על שני ורביעי אין מברך. דאע"פ שכל אחת ואחת מצוה באנפיה נפשיה מכ"מ כיון דליכא הסח דעת [שהרי יודע שישתה עוד כוס] לא בעי לבריכי, וכן נהגו.
ברכה אחרונה- רי"ף- מברך על כוס שני ורביעי. [ומקשים עליו שהרי ממילא שותה יין בסעודה ומדוע יברך ברכה אחרונה אחר כוס שניה ויש שמתרצים שמדובר שאין לו יין לשתות בסעודה אולם הראש אומר שאף אם אין לו יין בסעודה א"צ לברך ברכה אחרונה, על כוס שניה].
     ראבי"ה- מברך ברכה אחרונה אחר כוס ראשונה, שלישית ורביעית. וטעמו מאחר ומפסיק אחר כוס שלישי ורביעי שלא בענייני אכילה ושתיה  הילכך צריך לברך אחריהם. ואילו בין שני לשלישי אין מפסיק אלא בסעודה וברכת כוס שני פוטרת היין שבתוך הסעודה הלכך אין מברכים אחריו.
     ר' חננאל- כוס ראשונה של קידוש וכוס שניה שלפני ברהמ"ז אין לברך ברכת על הגפן כיון שהכל סעודה אחת ומתחיל בכוס של קידוש ומסיים בכוס של ברהמ"ז לכן א"צ לברך כלל. אבל אחר כוס של ברכת המזון מברך שכבר נגמרה הסעודה וכן מברך אחר כוס רביעית שהוא גמר השתיה.
     ר' שרירא- לר' האי- מברך ברכה אחרונה רק על כוס אחרונה.
     ב"י- המנהג כמו הראש שמברך על ברכה ראשונה על כוס ראשונה ושלישית וברכה אחרונה רק אחר כוס רביעית.  דהממעט בברכות לא הפסיד דברכות אינן מעכבות אבל המרבה מפסיד דהוא ברכה לבטלה.

פסק שו"ע  1. שותה כוס שני ואין מברך עליו ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה.
2. מברכין בפה"ג רק על כוס של קידוש ועל כוס של בהמ"ז. [וכוס רביעי נפטר בברכת כוס  
                      שלישי].
3. וברכה אחרונה מברכים רק על כוס רביעי [וברכת מעין ג' שמברך אחר רביעית פוטרת כל 4
                      הכוסות].
   
רמ"א- א. והמנהג בין האשכנזים לברך ברכה ראשונה על כל כוס וכוס. [כיון שמתחיל בהגדה שוב אסור
        לשתות והווי הפסק ומצריך ברכה על כוס שני וכן מכוון שכל כוס הוי מצוהב פ"ע].
ב. וברכה אחרונה מברך רק אחר האחרון. [ואף שיש היסח דעת אחר כוס שלישי מכ"מ הסח דעת קובע
   לברכה ראשונה אבל לא לברכה אחרונה].

סימן תע"ה
סעיף א'.

אכל מצה ומרור ביחד האם יצא י"ח המצווה

ברכה על נט"י שנייה – פסחים קטו: אע"פ שנטל ידיו בטיבול ראשון חוזר ונוטל ידיו שניה ומברך על נט"י מפני שהסיח דעתו בשעת קריאת ההגדה .
       מרדכי – אם התכוון בנטילה הראשונה לגמור בה כל סעודתו בלא היסח הדעת  אין צריך ולטול שניה.
       ב"י – אין לכוון כן כדי שלא לבטל תקנת חכמים שתקנו ליטול פעמיים בליל פסח.
ברכת המוציא בשלמה וחצי – ברכות לט: הכל מודים בפסח שמניח פרוסה לתוך שלמה ובוצע.
      רשב"א – נוטל מצה שלמה ומניח עליה הפרוסה ומברך המוציא ועל אכילת מצה על הפרוסה משום לחם עוני ואינו צריך ג' מצות ואע"פ שאמרו מניח פרוסה בתוך שלמה, כל שהקטן בתוך הגדול מקרי בתוך.
      ראש – בענ ג' מצות.
נוסח הברכה – רמב"ם – על אכילת מצה על אכילת מרור [ה"ה – כיוון שבברכה זו מוציא עצמו ואחרים עמו השומעין אותו]
      דעה אחרת – ""לאכול מצה", "לאכול מרור".
      ב"י – והעולם נהג לברך "על".
טובל המרור בחרוסת – פסחים קטו: א"ר פפה ש"מ האי חסא צריך לשקועיה דאי ס"ד לא צריך לשקועיה למה לו נט"י. ובהמשך הגמ' דוחה את ר"פ ואומרת שהסיבה לטבילה היא משום קפא שמת מריחא וצריך נט"י דילמא משקעו ליה. מכ"מ גם לר"פ אסור להשהות כדי שלא יתבטל טעם מרירותו.
      רי"ף, רמב"ם – השמיטו את ר"פ.
      רוקח – פסק כר"פ.
הסיבה במרור – קח. מרור אין צורך הסיבה [רש"י – כיון שהוא זכר לעבדות. ב"י – ומכ"מ יכול לאכלו בהסיבה]
ברכת בפ"א על מרור – ב"י – אין מברכין על חרוסת כיוון שהוא טפל למרור [ואע"פ שטובל בחרוסת ינענע החזרת מן החרוסת כדי שלא יבטל טעמו]
כריכת מצה ומרור – פסחים קטו. תניא אמרו על הלל שהיה כורכן בב"א ואוכלן שנא':"על מצות ומרורים יאכלוהו" [במדבר ט] א"ר יוחנן חלוקים חבריו על הלל וסוברים שיש לאכול כל אחד בפ"ע. והשתא דלא איתמר הלכתא אכול מצה יחסא בהדדי בלא ברכה זכר למקדש כהלל.
     ראש – כיוון שאם יכרוך שניהם יחד תחילה, אתו מרור דרבנן ומבטל למצה ואם היה אוכל מצה בלא מרור תחילה, אז כשהיה כורכן אח"כ, אתו מצה דכשות ומבטל מרור דרבנן [בזמן הלל גם מרור היה מדאו' ולא לא היו מבטלים זא"ז]
      אגור – יש לטבול הכורך בחרוסת ולאכול עם החרוסת.
      מהרי"ל – אין מטביל את הכורך בחרוסת.
האם כורך צריך הסיבה – ר' יחיאל אח הטור – מסתפק מאחר ומרור אין צריך הסיבה.
      בעל המנהיג – צריך הסיבה בגלל המצה שהיא זכר לחרות.
      ב"י – פשוט שצריך הסיבה כהלל שהיה אוכל בהסיבה שהרי מצת הכורך היתה לו לאכילת מצת מצווה וקי"ל דמצה צריכה הסיבה, מאידך אין איסור לאכול מרור בהסיבה.
פסק שו"ע 1. יטול ידיו ויברך על נט"י [ואע"ג שנטל ידיו לירקות תעג מכ"מ כיוון שאמר בינתיים הגדה והלל חישינן שמא הסיח את דעתו ונגע במקום מטונף, שהידיים עסקניות הן. ואם ברור לו ששומר ידיו ולא ינגע בכתבי הקודש או בשאר דברים המטמאים את הידיים אין צורך לחזור וליטול שמא תהיה ברכה לבטלה והנכון שיטמא ידיו קודם הנטילה כדי שיוכל לברך]
             2. יקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין השלמות, ויאחזם בידו ויברך "המוציא" ו"על אכילת מצה" [יש סוברים שברכת "המוציא" הולכת על השלמה ו"על אכילת מצה" על הפרוסה ויש סוברים לברך לכן נקט שו"ע שיאחז שניהם בידו ויברך את 2 הברכות ויבצע משניהם. וע"כ יש לאחוז ג' מצות, עליונה ותחתונה בשביל לחם משנה והפרוסה ע"ש לחם עוני ומברך ברכת המוציא ומניח המצה התחתונה ויברך על הפרוסה והשלמה שמעליה, על אכילת מצה ואח"כ יחתוך משניהם בב"א כדי שלא יהיה הפסק בין בציעה ראשונה לאכילה ויוכל לאכול משניהם בב"א]
             3. יבצע מהשלמה העליונה ומהפרוסה משתיהן ביחד ויטבלם במלח.
     רמ"א – אין המנהג טבול במלח בלילה הראשון דפת נקי א"צ מלח.[מעיקר הדין אין פת נקיה צריכה טיבול במלח קסז ה', ואע"פ שכן מטבילים בשאר ימות הפסח, מכ"מ ב- 2 לילות פסח אין מטבילין להדגיש שזה לחם עוני]
             4. ויאכלם בהסיבה ביחד כזית מכל אחד.[כיוון שברך 2 ברכות וכוונתו על השלמה ועל הפרוסה לפיכך צריך לאכול משניהם, כיוון שאם יאכל מתחילה כזית של המוציא דהינו מן השלמה הרי הוא כמפסיק בין ברכת "על אכילת מצה" לאכילת הפרוסה שעליה הברכה ואם יאכל הפרוסה מקודם ואח"כ השלמה ג"כ הוא כמפסיק בין 2 הברכות לדברי הפוסקים שברכת "על אכילת מצה" קאי על השלמה וע"כ יאכלם יחד. והב"ח כתב טעם נוסף והוא שאם יאכל של המוציא תחילה, דהינו השלמה דמסתמא ברכה ראשונה על הראשונה, א"כ יצא בה י"ח מצה ובעינן לכתחילה לחם עוני לשם מצה שהיא הפרוסה ולא השלמה, ואל לאכול מן הפרוסה אין זכין, כיוון שהשלמה מונחת למעלה והוי עובר על המצוות וע"כ צריך לחתוך כזית מן הפרוסה שהרי מברכים עליה על אכילת מצה ואין אכילה פחות מכזית. אבל פרוסת המוציא קי"ל 3 סגי ברכות בפחות מכזית סר"י. אלא כיון שיש פוסקים שסוברים דברכת "המוציא" קאי על הפרוסה וברכת "על אכילת מצה" קאי על השלמה לכן צריך מכל אחת כזית והסכימו האחרונים שצריך רק להכניס לפיו את 2 הזיתים בב"א ולרסקם, אבל אין מחויב לבלעם בכ"א אלא די שיבלע כזית לערך בב"א ואח"כ יבלע השאר. ובדיעבד אפילו אם בלע הכזית מעט מעט  יצא, כל שלא שהה מתחילת האכילה ועד סופה יותר מכדי אכילת פרס ובבח"ל תמוה על הדין של אכילת כזית דלא מצינו בשום מקום שהצריכו לאכול 2 כזית בליל הראשון חוץ מהראש והמרדכי אבל בש"ס נזכר רק אכילת כזית כגון "השמש שאכל כזית" ואף למצריכים ג' מצות זה דווקא בגלל לחם משנה, ולכאורא די בכזית מצרוף השלמה והפרוסה ואף ר' ירוחם שהעתיק את דעת הראש שהיה רבו לא הזכיר שיאכל כזית מכל אחת מהמצות אלא משתיהן ומשאיר הבח"ל בצ"ע]
             5. ואם אינו יכול לאכול כשני זיתים ביחד יאכל של "המוציא" תחילה, ואח"כ של "אכילת מצה" [שמעיקר הדין ברכת "המוציא" הולכת על השלמה ואין הפסק במה שאוכל אותה בין ברכת "על אכילת מצה" לאכילת הפרוסה כיוון שהיא באה לצורך אותו כזית דהינו לצורך ברכת "המוציא" כשצריך לברך גם על הכזית  של הפרוסה, ומכ"מגם כזית של המוציא צריך לאכול בהסיבה. ובדיעבד אם אכל כזית מצה בין מהשלמה בין מהפרוסה יצא]
             6. ואח"כ יקח כזית מרור וישקיענו כולו בחרוסת ולא ישהנו בתוכו שלא יבטל טעם מרירותו [ואפילו במרור שלם אין נחשב אלא בשיעור כזית][ופר"ח כתב שא"צ לשקעו כולו אלא רק במקצתו שהרי בכוח חרוסת סגי להמית הארס ואינו אלא משום מצווה זכר לתפוח].
             7. ומטעם זה צריך לנער החרוסת מעליו ויברך "על אכילת מרור" ויאכלנו בלא הסיבה.[כיוון שהוא זכר לעבדות, ומכ"מ רשאי לאוכלו בהסיבה].
             8. ואח"כ נוטל מצה שלישית [כדי לקיים מצווה בג' מצות] ובוצע ממנה וכורכה עם המרור וטובלה בחרוסת (רמ"א – ויש אומרים דאין לטובלו וכן הוא במנהגים, וכן ראיתי נוהגים) ואומר זכר למקדש כהלל, ואוכלן ביחד בהסיבה. [ויקח כזית מצה וכזית מרור כדי לצאת דעת הלל, וזם בזה מנער החרוסת ממנו לאחר שטובל ולפי הרמ"א א"צ לטבל בחרוסת מאחר וכבר קיים מצוות חרוסת בטיבול ראשון גם אין לחוש לארס שבמרור זה כיוון שאוכלו עם מצה בכריכה והאחרונים כתבו לנהוג כשו"ע אא"כ מנהגם כמו הרמ"א]
האם אמירת זכר למקדש הווי הפסק – השו"ע פוסק שאין להסיח בין הברכה לאכילת הכורך וא"כ איך אומר זכר למקדש ודוחק לומר שזה צורך הסעודה ואולי יש לומר לאחר האכילה ומשאיר בח"ל בצ"ע.
             9. ומשברך "על אכילת מצה" לא יסיח בדבר שאינו מעניין הסעודה עד שיאכל כריכה זו כדי שתעלה ברכת אכילת מצה וברכת אכילת מרור גם לכריכה זו. [בזמן בית המקדש הייתה הכריכה עיקר המצווה לכן אין להפסיק ולכן צריך להכניס לפה בב"א אך אין צורך לבלוע בב"א וכן צריך בהסיבה בגלל המצה. מכ"מ אם סח בינתיים אינו חוזר ומברך על הכריכה]  

סעיף ב'.
אם אין לו ירקות לטיבול ראשון אלא עלי חסה בלבד כיצד ינהג.

אם אין ירקות לטיבול ראשון-פסחים קיד:  מחלוקת בגמ' ונפסקה הלכה כר' חסדא שאומר שאם אין לו אלא מרור, אז מברך עליו בטיבול ראשון בפה"ג ועל אכילת מרור ובטיבול שני בחרוסת יאכלנו בלא ברכה.
     ועוד בגמ' שר' אחא היה מחזר אחר שאר ירקות כדי להוציא עצמו מפלוגתא.

פסק שו"ע שאם אין לו ירקות לטיבול ראשון אלא מרור, יברך עליו בטיבול ראשון בפה"א ועל "אכילת מרור ובטיבול השני יטבלנו בחרוסת ויאכלנו בלי ברכה.

הבעייתיות- 1. צריך לעשות 2 טיבולים להיכר.
2. אם יאכל מרור בלי ברכה ואחר שאכל מצה יברך על "אכילת מרור" אינו ראוי לברך אחרי
      שמילא כרסו ממנו.
3. אינו יכול לדחות אכילת מרור אחר אכילת מצה כיון שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו
                  ומוכח שקודם מצה ואח"כ מרור.
    ולכן יברך מתחילה על בפה"ג ועל אכילת מרור ויאכל קצת ואוכל ממנו מעט לשם כרפס שהוא טיבול ראשון ואח"כ טובל בחרוסת לשם מרור בלא ברכה, ואז הגדה נחשבת כהפסק ובלבד שלא מפסיק בדברים אחרים.
אבל אחרונים פסקו כראשונים (רמב"ן, ר"ן) שעדיף לכוון באכילת מרור ראשונה על מצות מרור, כיון שמברך אז "על מצות מרור" וחייב לאכול כזית ולטבול בחרוסת, ומרור שני שהוא רק להיכר אינו מחויב לאכול כזית וא"כ לטבול בחרוסת אלא במי מלח או בחומץ סגי ליה.

אם יש לו רק חריין-המ"א כתב שבכה"ג לא יברך עליו ברכת הנהנין אלא רק ברכת מרור משום שאין דרך לאכול החריין כמות שהוא.
     ובחק יעקב כתב שיש לברך עליו בפה"א כיון שראוי לאוכלו בחומץ, וכן חת"ס.
     ובה"ל מוסיף שכ"ש שרגילים לאוכלו מפורר מקרי שפיר ראוי למאכל. וכן יש כאלה שטובלים בו פתם במשך השנה.
יתכן עוד מדאחשביה רחמנא לאוכלו בליל הסדר, ע"כ יש לו ברכה ראויה.
          ומכ"מ למסקנת הבה"ל פוסק כרע"ק שיש לברך עליו "שהכל".














סעיף ג'.
בלע מצה ומרור כאחד האם יצא י"ח.

האם בליעה הוי אכילה- פסחים קטו. בלע מצה ולא לעסה יצא דמקרי שפיר אכילה.
 בלע מרור לא יצא דטעם מרור בעינן.
ואפילו בלע מצה ומרור כאחד אפ"ה יצא ידי מצה ולא יצא ידי מרור. [כיון שטעם מרור לא ביטל טעם מצה, שהרי לא לעסו. והרמב"ם הסביר שהמרור טפל למצה].
כרכן בסיב אף ידי מצה לא יצא [משום שלא היה ממש בפיו וכזורק אבן לחמת -רשב"ם
והר"ן כתב משום שאין דרך אכילה בכך].
בליעת כזית בב"א-תה"ד עפ"י מרדכי- מצוה מן המובחר לבלוע כל הכזית של מצה כשהוא מרוסק בב"א וה"ה כזית של מרור.

פסק שו"ע 1. בלע מצה יצא. [ואע"ג שבסימן תס"א ד' נפסק שמבושל אין יוצאין י"ח כיון שנתבשל טעם מצה ומוכח דכן בעינן טעם מצה מכ"מ במבושל גרע טפי כיון שהפת עצמו איבד טעם מצה אבל כאן בפת יש טעם מצה אלא שהוא לא הרגיש ולכתחילה ודאי שיש ללעוס עד שירגיש הטעם בפיו].
 2. אבל אם בלע מרור לא יצא דטעם מרור בעינן וליכא.
[דצריך להרגיש מרירות בפיו זכר ל"וימררו את חייהם"].
 3. ואפילו אם בלע מצה ומרור כאחד ידי מצה, יצא ידי מרור לא יצא.
 4. ואם כרכם בסיב [ =קליפה הגדלה סביב הדקל] ובלעו אף ידי מצה לא יצא לפי שאין דרך אכילה בכך. [ ואם כרך  בדבר מאכל ובלע –יצא אע"פ שיש הפסק בין המצה לגרונו כיון ששניהם מני מאכל דרך אכילה בכך].

















סעיף ד', ה'.

אכל מצה או מרור בלא כוונת מצוה או שאכלן ביחד, האם יצא י"ח המצוה.

אכילת מצה בלא כוונה- פסחים קיד: בבריתא איתא אכלן דמאי יצא. אכלן בלא מתכוין יצא, אכלן לחצאין יצא ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחברתה יותר מכדי אכילת פרס.
      ואילו לר' יוסי מצוות צריכות כוונה.
     הגמ' ר"ה  כח. שלחו ליה לאביה דשמואל, כפאי מצה ואכלה-יצא ומדובר שכפאוהו פרסים. אבל אם אכל כשהוא שוטה לא יצא. ואמר רבא שהתוקע לשור יצאה ומקשה הגמ' פשיטא הרי זה אותו דין ומתרצת הגמ' שיש חידוש בדברי רבא שכן הייתי יכול לומר שדוקא בכפאוהו לאכול מצה יצא כיון שהתורה אמרה לאכול מצה וברי אכל. אבל לגבי שופר שנאמר בו זכרון תרועה, ויקרא כג כד, וזה _____ בעלמא לכן קיי"ל רבא שאף התוקע לשיר יצא. [ואם אכל מצה כשהוא שוטה- לא יצא].
     מאידך בגמ' ר' זירא אמר למשמשו שיתכוון ויתקע לו בשופר.
     רי"ף- מחד פסק כאביה דשמואל שכפאוהו לאכול יצא ומאידך בהלכות ר"ה פסק כר' זירא ומשמע דסבירא דמצוות צריכות כוונה.
     הרמב"ם פסק בהלכות מצה י,ג- שאם אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו גויים לאכול מצה- יצא.
ובהלכות שופר ב,ד, פסק כר' זירא.
     ר"ן- מתרץ הרמב"ם שלגבי ר' זירא יש מעשה רב ונקטינן דצריך כוונה אבל בכפאוהו, אין מי שחולק בהדיא וע"כ לא נדחה אביה דשמואל. והסברה היא שבמצה הוא יודע שזה פסח וזו מצה, אלא שאינו מתכוון לצאת ולכן יצא י"ח. אבל אם לא יודע שהיום פסח אלא יום רגיל או סובר שזה בשר ואכל מצה ודאי לא יצא.
     ר' ירוחם בשם תוס'- כפאוהו ואכל מצה, הכוונה שהיה סבור שהוא חמץ ונמצא שאכל מצה אבל אם ידע שהוא מצה ולא רצה לאוכלה וכפאוהו ואכלה- לא יצא ואפילו למ"ד מצוות לא צריכות כוונה, מכ"מ אם נתכוון שלא לצאת לא יצא.
מח' ראשונים אם מצוות צריכות כוונה- בה"ג, ראש- מצוות צריכות כוונה.
     אבל רשב"א רי"ף, ר"ן וכן גאונים-אין מצוות צריכות כוונה.

פסק שו"ע סע' ד'- א. אכל מצה בלא ככונה כגון שאנסוהו נכרים או לסטים לאכול- יצא י"ח. כיון שהוא יודע שהלילה פסח ושהוא חייב באכילת מצה. [ואם כפאוהו ישראל כ"ש שיצא י"ח. ובפ"א אם אמר בפרוש שמכוון שלא לצאת ידי מצוה אפשר דגרע טפי ואף אם נהנה גרונו לא יצא].
ב. אבל אם היה סבור שהוא  חול או שאין זו מצה- לא יצא. [כיון שלא ידע כלל שהוא עושה מצוה ואפילו לא כפאוהו גויים אלא עשה מעצמו ג"כ לא יצא].
נפק"מ בדין מצות צריכות כוונה- בשו"ע ס,ד נפסק שמצוות צריכות כוונה ולכאורא כאן ודאי שאינו רוצה לאכול ובודאי שאין מתכוון לצאת י"ח אכילת מצה, מכ"מ יצא כיון שס"ס נהנה גרונו חשיב כמתכוון. ומוסיף המ"ב שהתוס' והראש חולקים וסוברים שאין לחלק בין  מידי דאכילה לבין מצוה שאין בה הנאת גרון ולכן כל שלא נתכוון לצאת ידי המצוה, לא יצא וכן פסק הפר"ח. מאידך מביא הבה"ל שאם היה סבור שהוא חול אף למ"ד אין מצוות צריכות כוונה אלא שכאן יש ____ כי הרמב"ם פסק כאביה דשמואל ולכן אנו מוכרחים להסביר שכאן גרונו נהנה, וע"כ אכילה שאני אבל בשלא ידע שהיום פסח או שאין זו מצה אפשר שבזה לא מהני.

אנסוהו לאכול מרור-פמ"ג- מסתפק שמא יצא כמו הדין במצה ומאידך שמא לא יצא כיון שלא נהנה. ובבה"ל כתב שאם הוא מפורר הרי הוא ראוי לאכילה אבל כמות שהוא אין דרך לאוכלו. ונפק"מ אם אכל בע"כ דבר שלא ראוי למאכל.
לעומת זאת אם לא ידע שהוא מרור או הוא סבור שהיום יום חול כתב בחוק יעקב שיצא י"ח כיון דהוי מלתא דרבנן ובזה לכו"ע לא בעינן כוונה. אבל בה"ל חולק שהרי בסימן ס' נפסק שאף בשל דרבנן בעינן כוונה בעשיית המצוות וא"כ הוא הדין במרור.
פסק שו"ע סע' ה' אכל מצה כזית והוא נכפה בעת שטותו ואח"כ נתרפא חייב לאכול אחר שנתרפא לפי שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטור מכל המצוות.
[ואם נתרפא רק למחרת שוב אין לו תשלומים כיון שמצות מצה דווקא בער"פ- מ"ב.]
האם עוסק במצוה פטור ממצות אכילת מצה-בשע"צ מביא דלכאורא שומר אבדה או שומר המת ר"ל פטור מן המצוות, ואפילו אם יכול לקיים את שניהם. לדעת כמה פוסקים סימן לח.  ומכ"מ התורה לא חייבה אותו לאכול מצה. ונפק"מ נוספת היא אם בכ"ז אכל מצה בשעה שהוא פטור האם יכול לברך "אקב"ו על אכילת מצה" הרי הוא אינו מצווה, ומשאיר בצ"ע.

סימן תע"ז
סעיף א'.

מהו סוף זמן אכילת כזית ראשון של מצה, או כזית של אפיקומן בליל פסח.

זמן אכילת מצת מצווה – פסחים קכ: אמר רבא אכל מצה בזה"ז אחר חצות לר' אלעזר בן עזריה לא יצא.
      ראש – משמע דהלכה כראב"ע דסתם מתניתין כוותיה אולם במגילה כ: איכא סתמא כר"ע, ומיהו נכון להחמיר כראב"ע דאפשר דאף ר"ע מודה להרחיק אדם מן העבירה.
      ר"ן צריך להזהר שלא לאכול מצת מצווה בלילי פסחים אחר חצות וכן בהלל שבלילי פסחים. וכן תוס'.
      אבל רמב"ם – י' א' – מ"ע לאכול מצה בליל חמשה עשר שנא' בערב תאכלו מצות בכל מקום ובכל זמן ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח אלא זו מצווה בפני עצמה ומצוותה כל הלילה.

זמן אכילת אפיקומן – טור – ולאחר גמר כל הסעודה אוכלים ממצה השמורה תחת המפה באחרונה זכר לפסח הנאכל על השובע ויאכלנו בהסיבה ולא יברך עליו ויהא זהיר לאכלו קודם חצות.
      ב"ח לפי ראב"ע אכילת פסח עד חצות ומחצית הווה נותר וכיוון דאתקש מצה לפסח שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו א"כ אכילת מצה נמי עד חצות. אבל הרי"ף השמיט מימרא של רבא ונראה שסותר כר"ע שאומר שאכילת פסח מצוותה כל הלילה, ואע"ג דהאי מימרא לאו באפיקומן שאינו אלא זכר לפס יהא זהיר לאכלו קודם חצות וכמו שכתב הראש שכת' היה נוהג למהר לאכול האפיקומן קודם חצות.

צורת אכילתו – טור – לפי הרשב"ם בפסחים קי"ט: צריך לכרכו במרור ולטבלו בחרוסת ולאכול אחריו כזית מצה לבדו.
      והראש כתב – שאין צריך הוא לבדו.
      כן הרוקח – כדי שלא יהיה לו האפיקומן לטורח כדנאמר בנזיר כג. אכל מצה לשם אכילה גסה עליו נאמר "רשעים יכשלו בם”.

פסק שו"ע  א. לאחר גמר כל הסעודה אוכלים ממצה השמורה תחת המפה כזית כל אחד, זכר לפסח הנאכל על השובע. [ולכתחילה טוב שיקח 2 זיתים, אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת עמו. ובאכילת האפיקומן חיבות אף הנשים, אף שאכלו על השובע מכ"מ יזהר שלא תהיה אכילה גסה. כי אז לא תהיה מצוה מן המובחר, וע"כ צריך שתהיה לו מעט תאווה לאכול ואם שבע כ"כ עד שנפשו קצה באכילה אינו יוצא י"ח אף שאוכל.].
ב. ויאכלנו בהסיבה ולא יברך עליו. [ואם שכח יאכל בלי הסיבה, ולכתחילה יחזור ויאכל בהסיבה ואם אינו יכול אינו צריך לחזור ולאכול ובדיעד סומכים על הרמב"ם.].
ג. ויהא זהיר לאכלו קודם חצות. [רמ"א – ויקדים עצמו שגם ההלל יקרא קודם חצות.][עכ"פ מלכתחילה].

כיצד מחבבים המצוה – שלה – ראיתי מבני עליה שהיו מנשקים את המצות והמרור, וכן הסוכה ביציאתו ובכניסתו, וכן 4 מינים שבלולב לחיבוב המצוה ואשרי מי שעובד את ה' בשמחה.

אכילת מצת מצוה לאחר חצות – מח' ראשונים אם אכילת הפסח עד חצות או כל הלילה וכן שמצה אתקש לפסח ולכן אם אחר יאכל מצה אך לא בברכת "על אכילת מצה" כי ספק ברכות להקל. וגם מרור אף שהוא מדרבנן יזהר לאכלו קודם חצות, ואם אחר יאכלנו בלא ברכה. וכן אפיקומן שהוא זכר לפסח שיזהר לאכלו קודם חצות. ואם רואה שאין לו זמן יקדש וישתה כוס ראשון ויטול ידיו ויברך "המוציא" ו"על אכילת מצה" ויברך על מרור קודם חצות ואח"כ יאמר ההגדה ויגמור הסעודה.  

סימן תפ"ב
מי שאין לו אלא כזית מצה כיצד יערוך ליל הסדר.

מי שיש לו כזית מצה שמורה ושאר מצה שאינה שמורה-
     רי"ף א. מברך המוציא על כזית שאינו משומר.
ב. מברך על אכילת מצה על כזית משומר.
ג. אוכל מרור, כורך מצה ומרור. [והראש תמה שהרי הכריכה מבטלת טעם מצה משומרת, ועדיף היה לבטל על הכריכה שאינה אלא זכר למקדש ממה שיבטל טעם מצה מפיו].
     ר' יונה- יאכל כזית שמורה בסוף סעודתו ויברך עליו על אכילת מצה ולא יאכל אחריו כלום. וכן פסק רמב"ם.
     בעל העטור- יאכל מצה רגילה ויברך המוציא ועל אכילת מצה. ובסוף סעודתו יאכל השמורה בלא ברכה.
     ראש- יאכל מיד את הכזית שמורה כדי שיאכל מצה לתיאבון ויברך עליו המוציא ועל אכילת מצה, ובסוף יאכל את המצה שאינה שמורה.
יש לו כזית משומר בלבד- רן בשם רז"ה- אינו כורך כלל כיון שבזה"ז אינה אלא לזכר בעלמא והיכא דאפשר אפשר. והיכא דלא אפשר, לא אפשר.

פסק שו"ע מי שאין לו מצה משומרת אל כזית, מברך על אכילת מרור ואוכל. וכשגומר סעודתו ממצה שאינה משומרת מברך על אכילת מצה ואוכל אותו כזית ואינו טועם אחריו כלום.
     רמ"א- מי שיש לו ג' מצות ל 2 לילות הסדר. בלילה ראשון יברך המוציא ועל אכילת מצה ויעשה הכריכה עם הפרוסה. [כי חלק שני של הפרוסה כבר לקח כזית לאפיקומן].
ובלילה השני ישתמש ב 2 המצות השלמות. [ואז ירוויח לחם משנה ואת האפיקומן יבצע אחר ברכת המוציא וקודם ברכת על אכילת מצה, ורק המוציא יברך על 2 שלמות ועל אכילת מצה מברך בפרוסה שהוא לחם עוני].
הגדרת מצה משומרת- מעיקר הדין מקרי שמורה משעת טחינה. ובשעת הדחק משעת לישה. ויש מחמירים משעת קצירה. לפיכך כל שיש לו גם מצה משומרת משעת לישה, אזי יברך על משומר משעת קצירה המוציא ואכילת מצה ואילו כריכה ואפיקומן יעשה על המצה המשומרת משעת לישה- בה"ל.
הבעייתיות שבמצב- מ"ב- אם אוכל הכזית בראשונה, לא יהיה לו אפיקומן, ואם ירצה לצאת בו י"ח אפיקומן, לא יהא רשאי לאכול אחריו (תע"ח) והשו"ע פוסק שצריך לברך המוציא על שאינה שמורה, על מרור, ואחר סעודתו יברך על אכילת מצה ויעלה לו לאפיקומן ואע"פ שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו ומשמע שקודם אוכל המצה ואח"כ המרור מכ"מ כאן לא אפשר ומטעם זה אין לעשות כריכה, ואין מקרי כריכה אלא במצה שמורה ומצה שלא שמורה אינה מצה. [בה"ל- במצת מצוה צריך שיאמר בעת עשיה הריני עושה לשם מצוה לצאת י"ח, ובדיעבד סגי במחשבה].
כשיש לו 2 כזית מצה שמורה- יאכל כזית ראשון בברכת המוציא ועל אכילת מצה ואחר סעודתו יאכל הכזית השני ואפיקומן.
חולה ר"ל שאין יכל לאכול אלא כזית מצה / יש לו רק כזית מצה משומרת- יאכל תבשילו בלא המוציא ואחר סעודתו יברך המוציא ועל אכילת מצה ויאכל ויעלה לו לאפיקומן.
אם יש לו רק כזית מצה ואין לו יין- צריך לקדש על המצה ואח"כ יאכל התבשיל. [ומשמע שמוותר על אפיקומן].
כשיש מצות בצמצום לב"ב-מ"א- ישאיר מצה וחצי ללילה שני כיון שהוא שעת דחק, ויסמוך על הפוסקים דסגי לכתחילה בפרוסה ויברך המוציא ועל אכילת מצה על הפרוסה ומהשלמה יעשה כריכה ואפיקומן.

הערה- היכן מקור שצריך לשמר לשם מצת מצוה-מצת סיבין- חת"ס מ"א. פסקי תשובות.

סימן תפ"ג
סעיף א'.

אדם שאין לו יין בליל פסח, כיצד ינהג בקידוש ובשאר ג' כוסות.

כיצד נוהג בליל הסדר מי שאין לו יין- רי"ץ גיאת- א. מברך המוציא וגומר הקידוש [ואוכל מצה].
ב. מטבל ירקות בחרוסת וגומר ההגדה.
ג. מברך על אכילת מצה ועל אכילת מרור.
     רי"ף- חולק על הרי"ץ גיאת 1. משום שלא יתכן שאחר שאכל מצה בתחילה, יחזור ומברך עליה.
2. לעולם ברכת על אכילת מצה סמוכה לברכת המוציא לכן צריך להסמיכם כמה שאפשר ואין מפסיקין ביניהם אלא בקדוש  שהוא תדיר. ולכן הסדר לפי הרי"ף הוא :
א. מברך המוציא.
ב. בוצע המצה ומניח ידו על המצה עד שיגמור הקידוש.[כיון שמקדש עליו מצוה לאחזו בידו כשם שאוחז בכוס-
                    ר"ן].
ג. גומר הקידוש ואז מברך לאכול מצה ואוכל המצה. [ומברך קודם הקידוש לפני אכילת מצה כי קידוש תדיר-ר"ן].
ד. אוכל שאר ירקות  [ דהינו כרפס ואין עושים 2 טיבולים כיון שהוא רק להיכר והיכן דלא אפשר לא עושים].
ה. מסלק השולחן ואומר מה נשתנה וכל ההגדה עד גאל ישראל.
ו. מברך על מרור וחוזר וכורך מצה ומרור ואכל בלא ברכה. [דלא הצריכו חכמים לאכול מרור סמוך למצה].
בעל העטור- א. מברך המוציא, ועל אכילת מצה וגומר הקידוש ואוכל. [ואין חושש ל 2 טיבולים כהרי"ף ואף עדיף ממנו
                     לענין שאין מפסיק בקידוש בין אכילת מצה להמוציא].
    ב. כיון שאכל מצה יאכל מרור מיד שאין להפסיק בין אכילת מצה לאכילת מרור. [ובזה סובר כרי"ץ
                          גיאת שיש להסמיך אכילת מרור לאכילת מצה].
     טור- א. יטבל בירקות בלא קידוש. [כדי שיהיה היכר לתינוקות. ואם יטבל אחר המוציא אין היכר לתינוקות ועדיף מרי"ץ
                    גיאת כי לשיטתו נעשים 2 הטיבולים אחר המוציא ואין הפסק].
ב. יאמר הגדה והלל עד למעינו מים. [ כי יש לומר הגדה לפני אכילת מצה ומרור].
ג. יקדש ויברך המוציא וימור הקידוש ויברך על אכילת מצה. [כי אם מקדש מיד, צריך לאכול מצה מיד ולברך
   עליה ומרור אחריה כיון שאין להפסיק בין מצה למרור אלא בקידוש שהוא תדיר. ונמצא משנה כל הסדר, וטוב לקיים
   המצוה כסדרה ממה שישנה את כל הסדר].
ד. ואחר אכילת מצה יאכל מרור כסדר. [כמו רי"ץ גיאת].
   ר' נטרונאי- 1. סודר הלל והגדה על הפת החל במה נשתנה וחותם ומברך המוציא ולאכול מצה וגומר סעודתו.
[טור מבין שדעת ר' נטרונאי כדעתו היא שאין לאכול מצה קודם ההגדה ואין להפסיק בין ברכת המוציא לאכילת
מצה, חוץ מקידוש שלא נזכר בדבריו וע"כ יש להקדימו ל"אכילת מצה" כהרי"ף].
חובת קיום 4 כוסות- בעל העטור- מי שאין לו יין עובר על מצות דרבנן שאמרו ולא יפחתו לו מ 4 כוסות וצריך למכור מה שיש לו לקיים מצות חכמים ולא יסמוך על הפת, שאם קיים כוס אחת [במה שמקדש על הפת] לאו קיים השלשה, ולכן ימכור כל מה שיש לו ולהוציא הוצאות עד שימצא יין או צמוקים כמו שמחזר אחר לולב ואתרוג.
     ר' יוסף בר רב ורב האי גאון- מי שאין לו יין מקדש על הפת בלילי שבתות וי"ט חוץ מלילי פסח שהרי אמרו ולא יפחתו לו מ 4 כוסות [והם חולקים על הנ"ל שסברו שמותר לקדש על הפת גם בליל פסח, כיון שאם אין לו יין לא מקיים אפילו מצוה אחת הנעשית בכוס.]
     א"ח- מי שעושה סדרו על הפת אינו מברך: 1. "אשר גאלנו"  2. ו"לא יהללוך" כי שתיהן ברכות על כוס.
פסק שו"ע 1. מי שאין לו יין בליל פסח מקדש על הפת, שמברך המוציא ובוצע, ומניח ידו עליו עד שגומר הקידוש ומברך "על אכילת מצה" ואוכל. [ועליו לברך שהחיינו קודם על אכילת מצה כיון שברכת הזמן היא בכלל הקידוש-בה"ל].
2. ואח"כ אוכל שאר ירקות ולענין ברכה, אם בא להמשיך תאות האכילה אין מברך דזה בכלל סעודה, ומסלק השולחן ואומר מה נשתנה וכל ההגדה עד גאל ישראל ומברך על המרור [וטובל בחרוסת] ואוכל ואח"כ כורך מצה ומרור ואוכל. [רמ"א- בלא ברכה] [מ"ב-אע"פ שהפסיק הרבה בהגדה].
    רמ"א- 1. במקומות שנוהגים לשתות משקה הנעשה מדבש שקורין מעד יכול ליקח ל 4 כוסות כשאין יין.
              2. וי"א שאין עושין קידוש על שאר משקין. [כבסימן ערב ס"ט שבלילה אין לקדש על שאר משקין].
3. ולי נראה דלענין 4 כוסות יש לסמוך על האומר שמקדשין על שאר משקין אם הוא חמר מדינה.  
                     [ומקרי חמר מדינה גם אם רגילין לשתות המעד רק בפסח. וכן שום רוב העם שותים לקריץ או משקה תפוחים].
סדר עדיפויות כשיש מעט יין- דו"ע מדבר כאשר אין לו יין כלל וה"ה לענין הרמ"א כשאין לו שאר משקין שהם חמר מדינה. אבל אם יש לו מעט יין סדר עדיפויות הוא כדלקמן: 1. כוס אחת- יעשה עליו קידוש [ואף שבשאר לילות שבת עושה על הפת מכ"מ כאן תקנו חכמים לקדש על יין ולא על פת].
2. 3 כוסות- א. מקדש על אחת.  ב. הגדה על השניה.  ג. בהמ"ז על השלישית. ואילו חצי הלל שאחר בהמ"ז יאמר בלי כוס.
על כמה מצות בוצע לפי שו"ע- שו"ע פסק כדעת הרי"ף שסובר שיש להניח רק 2 מצות. ואע"פ שבשת וי"ט אינו בוצע אלא עד שסים לברך על הפת או סיים הקידוש. מכ"מ כאן נאמר בתורה לחם עוני ודרכו של עני בפרוסה ולכן בוצע קודם הקידוש. ורק בשעת המוציא טוב שיהיו שניהם שלמים כדי שיקים בזה לחם משנה [ אף דזה גם אינו לעכובא].
     מכ"מ לסוברים שיש לתת ג' מצות תעג ד. יש לפרוס המצה האמצעית לשתים בתחילת הסדר והעליונה לא יבצע אלא לאחר ברכת "אכילת מצה".